**דוקטרינת הביטחון בעידן "מדינות המבצר"**

כתב: ק'
עריכה: גל שלום אלבז
נכתב בעבור אסראר לבנאן

במאמרו אמש, העלה חבר מערכת אסראר לבנאן – א', טענה לפיה ישראל מתנהלת "מתוך פחד והפחדה" ומחמיצה הזדמנות היסטורית מול דמשק מציגה דיכוטומיה שגויה בין "הסדרים מדיניים" לבין "הפעלת כוח עיוורת". המציאות הביטחונית במזרח התיכון אינה שחור ולבן, אלא ניהול סיכונים מורכב בעולם של מדינות מבצר (Fortress States), קריסת מודל ההכלה והתפרקות מוסדות השלטון.

בשנים האחרונות החלה מגמת קריסה של "תפיסת ההכלה" לפיה במקום להכיל ניסיונות וגורמים המערערים את היציבות המקומית, מדינות המערב החלו "להתבצר". לדוגמה, מדיניות ההגירה במדינות האיחוד האירופי ברובן השתנתה בצל הלחץ הציבורי ומגדילות את הקשיים להגר לשטחן באופן חוקי. בו בזמן, מלחמת אוקראינה-רוסיה ומלחמת איראן (2026) הביאו למיזמי התחמשות והתמגנות במרחב ובעולם (למשל פרויקט 'מגן המזרח' במזרח אירופה).
מלחמת איראן הובילה ביתר שאת את מדינות האזור ואת מדינות המערב למצוא פתרונות העוקפים את מצרי הורמוז ובאב אל-מנדב ואת לידתן של בריתות כלכליות חדשות העוקפות מדינות נחשלות או בלתי יציבות. אחת הדוגמאות לזה הן הברית הסעודית-פקיסטנית-טורכית החדשה. מיזמים מוקדמים יותר שהוכרזו עוד לפני המלחמה כמו פרויקט IMEC (מסילת הודו-מזרח תיכון-אירופה/"מסילת השלום") או מיזמי הגנת הגבולות של ישראל.
למרות שנטען במאמר הדעה שאל-ג'ולאני (אחמד א-שרע) הוא "פרטנר" ושישראל מפספסת הזדמנות היסטורית – למעשה, לא רק שישראל לוקחת חלק בטרנד העולמי ושעליה להתחמש ולהתמגן, סוריה מדינה לא יציבה שעל פניו לא מביאה ערך לקהילה העולמית ולא צפויה לקחת חלק במסדרונות הכלכליים העוקפים.
בדיעבד אפשר להסתכל אל תקופת המב"מ. האמנם ישראל לא הצליחה למנוע מחזבאללה באופן מלא את השגתו של נשק שובר שוויון (למשל סוללות טק"א) אך הצליחה לשמר את החופש האווירי שלה בסוריה לצורך הקמת מסדרון הטיס לאיראן.
עליונות זו מתבטאת לא רק ברמה המבצעית גרידא ולא יכולה להתקיים בלי עליונות מודיעינית שמוגבלת על ידי חוקי הגיאופיזיקה ולמעשה דורשת שליטה בהרים גבוהים לצורך אפקטיביות (יחידות סיגינט, מודיעין חזותי, בלון התצפית 'טל שמיים' ויחידות בקרה אוויריות). השליטה בחרמון הסורי מאפשרת הלכה למעשה כיסוי מודיעיני יעיל עד פאתי דמשק, לעומת זאת, בלון התצפית של 'טל שמים' הוא חשוף ופגיע לאיתני מזג האוויר ופגיעות כטמ"מים ותמ"ס. דוגמה טובה נוספת לכך היא התקדים המודיעיני בקפריסין 'מבצע אנרכיסט' (Operation Anarchist): מסמכי סנודן חשפו כיצד סוכנויות הביון של ארה"ב (NSA) ובריטניה (GCHQ) הפעילו בסיס האזנה בשיא הרי הטרודוס כדי ליירט שידורי וידאו ותקשורת מוצפנת ממטוסי קרב ומל"טים של צה"ל. הגובה הטופוגרפי הוא שאפשר קו ראייה אלקטרו-מגנטי (Line of Sight) לטווחים של מאות קילומטרים.
בהמשך לכך, החזקת מרחב החיץ בגולן הסורי אינה "כיבוש לשם כיבוש" ואינה יעד להחזקה קבועה, אלא מנוף מדיני וצבאי:
1. ישראל אינה שואפת לשקוע בשיטור של אוכלוסייה מקומית, אלא להחזיק בנקודות שולטות קריטיות ולשמר אזור חיץ מפורז.
2. החזקת השטח יוצרת את קלף המיקוח הממשי היחיד שיחייב את דמשק, מדינות המפרץ והמעצמות להסכים למשטר פירוז מוחלט, מנגנוני פיקוח בינלאומיים והרחקת כוחות טורקיים וג'האדיסטיים כתנאי סף לכל הסדרה עתידית.
לדעתי, הפעלת הכוח וקביעת הקווים האדומים אינן "היעדר אסטרטגיה" אלא שהן התנאי ההכרחי למניעת עובדות מוגמרות בשטח וליצירת עמדת פתיחה חזקה בעולם שמכבד עוצמה, הרתעה ועומק אסטרטגי.
לעניין ה"פתרון הטורכי", ההנחה שהמפרציות או ארה"ב "מאזנות" את טורכיה בסוריה מתעלמת מיחסי הכוחות בשטח: גם אם יש מתחים בין אנקרה לדמשק, הנוכחות הצבאית, המאחזים והתלות התשתיתית של צפון ומרכז סוריה בטורקיה הופכים אותה לבעלת הבית בפועל – הרבה מעבר לכל השפעה דיפלומטית או כלכלית מתווכת של מדינות המפרץ. כמו כן, במבצעי "מגן הפרת", "ענף זית" (מבצעים צבאיים טורכיים בצפון סוריה), טורכיה הוכיחה שאינה משחררת שטחים אלא מבססת פרוטקטורט – כולל שימוש בלירה טורקית, חינוך מקומי ותקציוב מיליציות מקומיות (למשל הצבא הלאומי הסורי – SNA). לבסוף, נסיגה ישראלית מרצועת הביטחון ומרחב החיץ בגולן הסורי לא "תחזיר את השטח לסוריה", אלא תמסור עמדות מפתח וקווי רכס ישירות לחסות טורקית ולמיליציות חמושות על גבול ישראל.
באשר לג'ולאני עצמו, חשוב לי לבסס כמה עובדות: סוריה מלאה במיליציות קטנות וגדולות המושפעות מהאידיולוגיות הג'האדיסטיות והסלאפיות של סיד קטב ועבדאללה עזאם. הקבוצות החמושות האלה לא יסורו למרותו של מנהיג סוריה החדש ורואים במאבק בישראל יעד דתי בפני עצמו. מיליציות אלה, אך בעיקר הכלכלה המבוססת על ירושה מבשאר אל-אסד ודאע"ש וכוללת בה תלות בכלכלת הסמים (בדומה לארגון חזבאללה עם התלות בפלילים ובאיראן).