אין בי את האמונה שביכולתו של אל-ג'ולאני לפרק את אותם ארגוני טרור סמי פליליים. מלבד העובדה שג'ולאני עצמו הוא מנהיג היאת תחריר א-שאם (HTS), שהוא ארגון סלפי ג'האדיסטי, ההצהרות האחרונות מדמשק בנוגע לאי-ויתור על חומרים גרעיניים (שרידים מתקופת פרויקט הכור בדיר א-זור שהושמד ב-2007) מוכיחות כי גם המשטר "החדש" בוחן שימוש במנופי לחץ ואיומים בלתי קונבנציונליים.
לכן, גם אם נניח שההנהגה החדשה של אחמד א-שרע מעוניינת במתינות "טקטית" כדי לקבל לגיטימציה, סיוע מקרנות המפרץ והסרת סנקציות, המכשול המרכזי הוא היעדר מונופול על הכוח. חתימה על הסכם עם משטר נטול ריבונות רק תכבול את צה"ל ותאפשר לפלגים לפעול בחסות "מדיניות העמימות" (Plausible Deniability) גרסת דמשק.

בסופו של דבר, העולם כולו עובר מפרדיגמה של "הסכמים ופתיחות" לעידן של סגירות, מציאת אלטרנטיבות כלכליות באמצעות מסדרונות סחר עוקפים והגנה על אינטרסים קריטיים. מי שמוותר כעת על עומק אסטרטגי, על שיאי גובה שולטים ועל עליונות אווירית בשם "תקווה לפרגמטיזם", לא מייצר שלום – הוא מפספס את כיוון התנועה ההיסטורי. אם ישראל לא תתבצר בעמדת כוח ותקבע בעצמה את תנאי המרחב, היא תישאר מאחור כחוליה חלשה ומאויימת בעולם שאינו סולח עוד על נאיביות.

*נכתב בסיוע בינה מלאכותית, מקורותיה נבדקו ונמצאו תקינים.