**מו"מ קואליציוני ופוליטיקת חרמות**  

בפוליטיקה הישראלית המסורתית של פעם היה ברור מאליו שתפקיד ליבה של מדיניות כמו משרד הביטחון נשאר בידי מפלגת השלטון (או במקרה הכי קיצוני בידי מפלגת השלטון השנייה שאיתה עושים ממשלת אחדות). זה היה ברור מאליו מספיק **לא רק כדי לקרות בפועל**, אלא התבטא גם בכך שאף אחת מהמפלגות הקטנות לא דרשה את התפקיד. כפי שאתם שמים לב - זה לא ככה בימינו.

**מה קרה?**

כל הדינמיקה של המו"מ הקואליציוני בנויה על כך שישנן אלטרנטיבות, ושהמפלגה שעליה הוטל להרכיב את הממשלה צריכה להדוף מחזרים ובטח שלא להתחנן. בכנסת בכל מקרה קיים רוב פוטנציאלי כזה או אחר, והשאלה היחידה היא איך הרוב הזה ייראה. במידה מסויימת אכן כך נראה המו"מ הקואליציוני משנת 1949 ועד שנת 2019, שזה די הרבה זמן במונחים ישראליים.

מה שקרה במישור השטחי - זו כמובן תופעת ההחרמה של נתניהו מצד חלקים הולכים וגוברים של הכנסת. התוצאה של התופעה בשנים האחרונות הייתה חוסר אפשרות להרכיב ממשלה, או אפשרות אחת בלבד שהיא הממשלה הנוכחית שבמסגרתה לכל מפלגת קואליציה יש יכולת **כמעט אינסופית** לדרוש דרישות, כי אין למפלגה הזאת אלטרנטיבה. למה רק כמעט אינסופית ולא אינסופית ממש? מכיוון שגם בחירות זו אלטרנטיבה בסופו של דבר, אז יש משהו שמרסן את הדרישות בכל זאת.

מהבחינה הזאת, ולצורך המחשה בלבד, מי שמיצר בשמאל ובמרכז על כך שבן גביר רוצה להיות שר ביטחון צריך להבין שהגוש שלו ולא נתניהו ולא הבוחרים של בן גביר - הם אלה שהעניקו לבן גביר מינוף שכזה. 

**יש גם מה לדבר על מה שקרה במישור העמוק יותר, אבל זה חורג ממסגרת הפוסט הזה.**

[הצטרפו לחפ"ש האסטרטגי](https://t.me/EliyahuBA)