טור אורח מאת רון כהן.

לקח לי זמן לרשום את זה כי באמת כאב לי.
מקווה שתהנו.

ליונל אנדרס מסי.

הסיפור על הילד שכבש את העולם, אבל היה צריך להילחם על הבית.

במשך כמעט שני עשורים, הכדורגל העולמי התחלק לשניים: אלה שראו בליאו מסי אלוהים, ואומה שלמה אחת שדרשה ממנו להוכיח שהוא בכלל ארגנטינאי.

מהי בעצם גדולה?

הפילוסוף והביולוג סטיבן ג'יי גולד כתב פעם משפט שמסרב להרפות: "אני פחות מתעניין במשקל מוחו של איינשטיין, מאשר בוודאות הכמעט מוחלטת שאנשים בעלי כישרון שווה עבדו ומתו בשדות כותנה ובמפעלי יזע."

העולם מלא באיינשטיינים שאף אחד לא שמע עליהם. באותו אופן בדיוק, מגרשי הכדורגל בכל שכונה בבואנוס איירס, בסאו פאולו או בפרברי פריז מלאים בילדים שנולדו עם מגע של קסם ברגליים, כאלה שיכולים להשחיל כדור בין הרגליים של הרוח, ונעלמו אל תהום העבודה השחורה. כישרון טהור הוא מתת אל, אבל הוא מעולם לא היה ערובה לגדולה.

אז אולי גדולה היא פשוט עבודה קשה? המשוואה המנחמת של "תעבוד קשה ותנצח"? גם זו אשליה. אלפי ספורטאים קורעים שרירים בחמש בבוקר, מקריבים את הגוף, את הנפש ואת הנעורים שלהם, ועדיין מסיימים כהערת שוליים בספרי ההיסטוריה.

אם זה לא רק הניצוץ הגנטי, וזו לא רק הזיעה על הדשא – מה זה?

גדולה אמיתית נמדדת רק בדבר אחד: היכולת להביט לטרגדיה בתוך העיניים, לגעת בתחתית הכי חשוכה של התהום, ולסרב להישבר. היא היכולת לשאת משקל של פחד משתק, לעמוד מול אומה שלמה שמפנה לך עורף, ולחזור שוב.

והסיפור של לאו מסי באלביסלסטה מעולם לא היה סיפור על קסם. הוא היה מבחן הריסוק הגדול ביותר שנכתב אי פעם בספורט האנושי.

הזר המושלם

במשך שנים, חייו של מסי התקיימו בתוך פיצול אישיות אכזרי.

בקאמפ נואו הוא היה המשיח. מלך קטלוניה. כל נגיעה שלו לוותה בשירה קדושה של מאה אלף איש.

שם הוא ריחף, כבש, חייך והניף כל תואר אפשרי בקלות בלתי נסבלת. אבל ברגע שעלה על הטיסה לבואנוס איירס ולבש את חולצת הפסים, האדמה רעדה מתחת לרגליו.
שם הוא לא היה מלך. הוא היה נאשם.

בארגנטינה הסתכלו עליו בחשדנות. אמרו שהוא "ספרדי", שהוא "קטלאני", שהוא עזב מוקדם מדי מכדי להבין את הכאב של הרחוב. מדדו לו דציבלים בזמן שירת ההמנון. חיפשו בעיניים שלו את הטירוף, את הזיעה, את החספוס המלוכלך של דייגו, ומצאו ילד שקט, מופנם, שרק רצה לשחק כדורגל. 

הצל של 1986 ריחף מעליו כמו גיליוטינה. ככל שבארסה ניצחה יותר, כך גברה הדרישה בארגנטינה: אם אתה באמת הכי גדול, תוכיח שאתה משלנו.

מסע הייסורים: 2014–2016

ואז החל הגיהינום. שלוש שנים רצופות שהיו יכולות לקבור כל בן אנוש.

זה התחיל במרקאנה ב-2014. הדקה ה-113 מול גרמניה. שריקת הסיום, והתמונה שחרכה מיליוני לבבות: מסי עומד על הפודיום בריו, מקבל את פרס השחקן המצטיין של הטורניר, כשהעיניים שלו מביטות בגביע העולם, במרחק סנטימטרים ספורים ממנו, במבט חלול של אדם שחרב עליו עולמו. קרוב כל כך, ועדיין רחוק שנות אור.

שנה לאחר מכן, קופה אמריקה 2015 מול צ'ילה. עוד הארכה, עוד פנדלים, עוד הפסד.

וב-2016, ברגע השפל העמוק ביותר במטרלייף סטדיום בניו ג'רזי, נדמה היה שהמסך יורד סופית. גמר שלישי ברציפות. מסי ניגש לנקודה הלבנה, בועט את הכדור אל השמיים הריקים, וצופה בצ'ילה חוגגת שוב. הדמעות ששטפו את פניו באותו לילה לא היו דמעות של ספורטאי מאוכזב, אלו היו דמעות של שבירה מנטלית מוחלטת.
"זה נגמר עבורי בנבחרת. ניסיתי הכל, זה כואב יותר מכל דבר אחר, אבל זה פשוט לא בשבילי," הוא אמר במיקס-זון, עם מבט מובס של מי שנושא על כתפיו צלב כבד מדי.
התקרה לא סתם נסגרה עליו, היא התרסקה עליו לרסיסים.

הלידה מחדש

אבל כאן בדיוק מסתתר ההבדל בין גאון לסמל של פעם במאה שנה.

הוא יכול היה להישאר בברצלונה. להמשיך לספור כדורי זהב, ליהנות מהסגידה הנצחית בקאמפ נואו, לפרוש בשקט ובשלווה כגדול שחקני המועדונים בהיסטוריה. אף אחד לא היה בא אליו בטענות.

אבל הפחד מכישלון לא גרם לו לברוח, הוא גרם לו לחזור. כי מסי הבין שכדי להשיג גאולה אמיתית, אי אפשר לעקוף את הפצע. חייבים לגעת בו, לחפור בתוכו ולדמם שוב.
כשמסי חזר לאלביסלסטה, משהו בו השתנה. הילד השקט מרוסאריו השיל את החליפה האירופית המלוטשת. במונדיאל 2018 עוד הייתה התרסקות כאוטית מול צרפת, אבל מתוכה צמחה נבחרת חדשה: "הסקאלונטה". חבורה של ילדים שלוחמים עבורו, ומסי שהפך למנהיג אחר לחלוטין. פראי יותר. מחוספס יותר.

הוא כבר לא ניסה לרצות אף אחד. הוא הפך לקפטן שמתווכח עם שופטים, שמחבק שחקנים צעירים בדמעות, שצועק "קה מירס, בובו!" מול המצלמות. הוא סוף סוף הפך לארגנטינאי שהם כל כך רצו לראות – לא כי הוא שיחק תפקיד, אלא כי הזעם והכאב של השנים שרפו את כל המחסומים שלו.

הגאולה המושלמת

ואז, הפיצוי של היקום הגיע במלוא עוצמתו.

רצה הגורל, וטוב שכך, שזה התחיל בגמר הקופה אמריקה נגד ברזיל במרקאנה ב-2021.