לא זה לא AI

ביום הבחירות הלכתי להצביע בתל אביב. ניגשו אליי שני בחורים ואמרו לי: ״תשמע, אנחנו לא אוהבים את הדעות שלך, אבל ממש אוהבים את המוזיקה שלך. אפשר תמונה?״
אמרתי להם ברור  הצטלמנו, דיברנו קצת, והם גם גילו שהצל הוא לא בדיוק המפלצת שכנראה ציירו להם בראש.
תוך כדי הצילומים הגיעו לדבר איתי גם פעילים של מפלגות אחרות שעמדו שם ואמרו לי: ״אנחנו רחוקים ממך מאוד באידאולוגיה, אבל רצינו להגיד לך תודה על מה שעשית כאן למען ההיפ הופ הישראלי.״

ואני אגיד לכם משהו, זה באמת ריגש אותי.
בתוך כל המלחמה הפנימית המתישה הזאת, השנאה והפילוג, פתאום רגע קטן של נחת. אנשים שלא מסכימים איתי כמעט על כלום, אבל עדיין יודעים להפריד בין הדעות הפוליטיות לבין המוזיקה והעשייה שלי.

אני לא מתכוון לשנות את הדעות שלי בשביל שאף אחד יאהב אותי, ואני גם לא מצפה מאחרים לשנות את שלהם.
אבל וואלה, היה נחמד להיזכר שאפשר להיות משני צדי המתרס ועדיין להסתכל אחד לשני בעיניים ולתת מילה טובה.
לא כל מי שחושב אחרת ממני הוא האויב שלי. וחבל שאנחנו שוכחים את זה לפעמים.

״אני לא מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אבל אלחם עד מוות על זכותך לומר אותה.״