בשכונה קשה יש כלל בסיסי: מילים לבדן לא שוות הרבה. אפשר לדבר, לאיים ולהצהיר הצהרות מרשימות, אבל אם המילים אינן מגובות במעשים, מהר מאוד כולם מבינים זאת. ברגע שנוצר פער בין מה שאתה אומר לבין מה שאתה עושה, ההרתעה נשחקת והאתגרים רק מתרבים.
זו בדיוק הביקורת שמותחים חלק ממתנגדיו של טראמפ בהקשר האיראני. לטענתם, הוא בנה תדמית של מנהיג קשוח שאינו חושש מעימות, אך כאשר הגיעו רגעי מבחן מסוימים, המעשים לא תמיד תאמו את הרטוריקה. במזרח התיכון, כך הם טוענים, לא בוחנים אותך לפי הנאומים שלך אלא לפי התגובה שלך כאשר מישהו מאתגר אותך בפועל.
בשכונה קשה לא מכבדים את מי שמדבר הכי חזק. מכבדים את מי שמוכיח שהמילים שלו הן התחייבות ולא סיסמה. אם אתה מציב קו אדום, אתה חייב להיות מוכן לאכוף אותו. אחרת, הקו האדום הופך להמלצה בלבד, והיריב מסיק שהוא יכול להמשיך ולדחוף את הגבולות. לכן, בעיני המבקרים, כוח אמיתי אינו נמדד בעוצמת ההצהרות אלא בנכונות לגבות אותן במעשים כאשר הדבר כרוך במחיר ובסיכון.