**על הפציעה במונדיאל, המשחק מול מרוקו וההיעדרות הממושכת מהמגרשים:**

 **פרנקי דה יונג: **״מה שקרה הוא שנפצעתי אחרי המשחק הראשון שלנו מול יפן. במהלך אחד האימונים התרחש אירוע עם אחד השחקנים. הוא התנגש בי בזמן שעמדתי בסמוך אליו, והרגשתי כאב בברך. עברתי בדיקות, ובתחילה התוצאות הראו שמדובר בפציעה קלה. אמרו לי שאני יכול להמשיך לשחק, ושאמנם ארגיש אי-נוחות וכאבים רבים, אבל ההשתתפות במשחקים לא תחמיר את הפציעה. כשהרופאים אומרים לך שאתה יכול לשחק בלי להחמיר את הפציעה, באופן טבעי אתה רוצה להמשיך, במיוחד כשאתה נמצא במונדיאל.

ומעבר לחשיבות של הטורניר, אני פשוט אוהב כדורגל. אם אני מסוגל לשחק, אני תמיד אבחר לשחק. עשיתי את זה פעמים רבות בעבר גם בברצלונה, בין אם סבלתי מבעיות בקרסול ובין אם מפציעות אחרות. לכן החלטתי להמשיך לשחק. כמובן שהרגשתי אי-נוחות וכאבים במהלך המשחקים, אבל כל עוד ידעתי שההשתתפות לא תחמיר את הפציעה, לא ראיתי סיבה להפסיק.

לאחר מכן הודחנו מהמונדיאל, וזה היה רגע כואב מאוד עבורנו. בהמשך ביליתי כמה ימים בארצות הברית עם המשפחה שלי, ואז חזרתי ישירות לברצלונה כדי לעבור בדיקות נוספות. בשלב הזה גילינו שהפציעה הייתה חמורה הרבה יותר ממה שחשבנו בהתחלה, ומשם התחילה הבעיה האמיתית. נאלצתי להיעדר מהמגרשים לתקופה ארוכה, והתחיל דיון בשאלה האם עליי לעבור ניתוח או לבחור בדרך טיפול אחרת.״

 **על האכזבה וההשפעה הנפשית של ההדחה מהמונדיאל:**

 ״זו הייתה מכה קשה מאוד עבורי. כשאתה מודח מטורניר גדול, ובמיוחד מהמונדיאל, התחושה כואבת מאוד, כי הכול מסתיים בבת אחת. אתה חלק מקבוצה שחווה יחד את האווירה המיוחדת של הטורניר, עובד מדי יום כדי להשיג מטרה מסוימת, ואז ברגע אחד הכול נגמר.

זה שונה לחלוטין מהפסד במשחק ליגה, כי בליגה אתה יודע שכבר בשבוע הבא מחכה לך משחק נוסף. לעומת זאת, המונדיאל הוא טורניר שאתה מחכה לו זמן רב, והוא מתקיים רק פעם בארבע שנים. לכן ההדחה ממנו כואבת במיוחד, בעיקר אחרי שהשקעת בו כל כך הרבה מאמץ ורגשות.״