‏חמישים שנה עברו מאז נפל אחי הבכור יוני במבצע הגבורה לשחרור החטופים באנטבה. 

‏חמישים שנה עברו, יוני, ואין יום אחד שבו אני לא חושב עליך. 

‏אני זוכר אותך בגעגוע אינסופי, בכאב עמוק, בגאווה כבירה. צר לי עליך, אחי יונתן, נעמת לי מאוד. היית אח נפלא לעידו ולי ובן נפלא להורינו.

‏כמה שבועות אחרי מלחמת יום הכיפורים, יוני כתב לי: 

‏“אני מעדיף לחיות כאן תוך מלחמה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת היהודים במאה ה-20, כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכוון להיאחז כאן בכוח רב”. 

‏הבטחתי לו היום: מדינת ישראל לא תהיה אפיזודה חולפת. 

‏במהלך חמישים השנים אחרי נפילתך, יוני, קמו לנו דורות חדשים של גיבורים. 

‏חמישים שנה עברו, יוני, ואני פוגש אותך בשטח. אני פוגש אותך ברוח הגבורה וההקרבה של לוחמינו. 

‏יוני, אחי הבכור והאהוב, געגועי אליך לא יפסקו עד יומי האחרון. ובמעמד זה אני מבטיח לך, אמשיך, וכולנו נמשיך, לשאת בגאון את לפיד השליחות שלך כדי להבטיח את נצח ישראל.