**ההזדמנות של טיבי **

**מאת חיים לוינסון**
 
מאז 1999 מסתובב בכנסת אחד, אחמד טיבי. הוא איש מאוד חביב ברמה האישית, אלוף העולם בתחזוק קשרים. בטלוויזיה הוא דמות אחת, ובמציאות דמות אחרת. שנון, חביב, חכם ומחובר בכל הבניין, בליכוד, בשמאל ובימין. קשה שלא לחבב אותו. אפילו איתי, פנסיונר עיתונות, הוא טורח להסתמסמפעם לפעם.
 
מה השיג טיבי בכל שנותיו בכנסת? עבר מפלגות, הקים מפלגות, הקים את המשותפת, פירק את המשותפת, הביא את אנשיו, הסתכסך איתם. הרבה בוחלטריה פוליטית. אבל כשזה הגיע ליכולת להשפיע באמת, עמדתו הייתה קבועה: החברה הישראלית-יהודית גזענית, ואין דרך להשפיע ברמה האסטרטגית.
 
מאתמול, אחמד טיבי ויו”ר חד”ש יוסף ג’בארין, האלמוני לציבור הרחב, הם האנשים החשובים ביותר במליאה. 11 מנדטים הם קיבלו, אחרי קמפיין בחירות היסטורי. במשך שנים הציבור הערבי לא יצא להצביע בהמוניו, וטיבי נפל קורבן להלך רוח שהוא עצמו יצר: אם אי אפשר להשפיע, בשביל מה להצביע? זה נגמר.
 
שנים דיברו בפוליטיקה הישראלית, מי בחשש ומי בתקווה, על היום שבו הערבים יצביעו כמו היהודים, והמפלגות הערביות יגיעו ל־16–18 מנדטים. הנה, היום הגיע, והמספר אף עבר את התחזית: יחד עם רע”מ, המפלגות הערביות קיבלו 18 או 19 מנדטים. עכשיו מונחת בידיהם של ג’בארין וטיבי החלטה אסטרטגית: מה עושים עם הכוח האדיר הזה שקיבלו?
 
שתי אופציות יש להם: הראשונה, הקלאסית והמוכרת, היא להתאונן ולהתלונן כמה רע, כמה לא רוצים אותם, כמה אי אפשר. להציב דרישות בלתי אפשריות. ליהנות מכספי מימון המפלגות ומתחושת הכוח. להסתובב בכנסת עם חזה נפוח, ובסוף ללכת לעוד בחירות, שבהן לא ברור מה בדיוק יבטיחו לציבור. תצאו להצביע כדי שנסדר משכורת לעוד שלושה עוזרים פרלמנטריים?
 
האופציה השנייה היא לקחת חלק בשלטון, ולקחת בו חלק באמת. ללמוד מהחרדים. גם הם מיעוט לא ציוני, שניהל את הוויכוח על מדינת ישראל לפני שבעים שנה. היה בו פלג שהודיע שאין לו חלק ונחלה במדינה הטמאה, אבל הפלג הגדול והמשמעותי החליט לקחת חלק. הרב דב לנדו חידד בבחירות האלה את האידאולוגיה: תנו לנו את תלמידי הישיבה שלנו ושחררו אותנו. רוצים לעשות שלום, תעשו שלום. רוצים לעשות מלחמה, תעשו מלחמה. רוצים לשחרר את החטופים - שחררו. רוצים שימותו בעזה - שימותו. לנו אין בזה כל עניין. תנו לנו את האוטונומיה שלנו, ותעשו מה שבא לכם.
 
לרשימה המשותפת יש יומרה רחבה יותר. בעוד רע”מ מבקשת להתמקד במלחמה בפשיעה ובסוגיות קהילתיות, הרשימה המשותפת מציגה סדר יום מדיני-ביטחוני רחב, שנוגע לכל האזור, וחבריה רואים את עצמם קולם של אחיהם הפלסטינים בעזה וביהודה ושומרון בפרלמנט הישראלי. זו עמדה לגיטימית, אבל השאלה היא אם היא פרגמטית. טיבי וג’בארין צריכים לחשוב היטב על מה הם מוכנים לוותר בתמורה לכוח, ואיזו יד הם מושיטים בתמורה ליד שתושט אליהם.
 
נתניהו ניהל את כל הקמפיין שלו על טיבי. בהיעדר סחורה למכור, לא נותר לו אלא להפחיד מהערבים. זה 90 אחוז גזענות ו־10 אחוז חשש, שברגע שישראל תצטרך להפעיל כוח במרחב כדי לשרוד, הרשימות הערביות ימנעו זאת. גם החרדים הם אנטי-ציונים, אבל בסוגיה הזאת הם לא יגידו דבר. לטיבי ולג’בארין יש יומרות אחרות.
 
לעמדת כוח יש יתרונות, ויש לה גם אחריות. אם הרשימה המשותפת רוצה לעשות משהו עם הכוח העצום שלה, ולא להסתפק בתעלולים ובתרגילים פרלמנטריים, חבריה צריכים לומר בצורה ברורה ונהירה מה הם רוצים. בתכלס, בלי סיסמאות. הם רוצים להיות חלק מהממשלה? לתמוך מבחוץ? בתמורה למה? מה יעשו במקרה של מלחמה נוספת בעזה? ובמקרה של מתקפה איראנית?
 
פוליטיקה היא יותר מהבעת דעות. זה ההבדל בין פוליטיקאי לבין כותב טורים כמוני. פוליטיקאי מיומן יודע לתרגם את הדעות למציאות בעולם האמיתי. ופוליטיקה כזו מחייבת גישה הפוכה ממה שעשו המפלגות הערביות עד היום, ייקוב הדין את ההר. היא כוללת פשרות, גמישות, התאמה למציאות, וגם אי-עמידה בכל ההבטחות. קמפיין בחירות הוא המקסימום, לא המינימום.
 
אחרי כמעט שלושים שנה בכנסת, טיבי צריך להחליט מה הוא רוצה להיות: העדה החרדית עם נציג בכנסת, או מי שלומד ממנסור עבאס. ההישג של המפלגות הערביות יכול להיות אירוע טקטוני ביחסי ערבים ויהודים בישראל, והוא יכול להיות גם אנקדוטה לחידוני טריוויה: באילו בחירות קיבלו המפלגות הערביות הכי הרבה מנדטים? ויש לו זמן קצר מאוד להחליט מה הוא רוצה לעשות עם עצמו.

[https://t.me/yediotnews25](https://t.me/yediotnews25)