**כשהטראמפיזם מת **
**מאת חיים לוינסון**
&nbsp;
נס קרה ביום שלישי בלילה בארצות הברית. צריך לנשק את הדרכון האמריקאי שלנו (למי שיש). סליחה על הדרמטיות, אבל הכותרת האמיתית היא שהדמוקרטיה המערבית ניצחה, ולא רק הדמוקרטים. תופעת הקיטוב הפוליטי, הטראמפיזם והקיצוניות, שהיו נחלת ארצות הברית ב־15 השנים האחרונות - מתו. הביטוי המוכר - שגם אם טראמפ יירה במישהו בשדרה החמישית יצביעו לו, כבר לא רלוונטי. זהו.
&nbsp;
עד שלשום חיינו כולנו, גם אני, במציאות הקיטוב. ארצות הברית היא אבן הראשה של הדמוקרטיות בעולם ומרכז הכובד האוניברסלי. משם התפשט הקיטוב לכל המדינות, כולל ישראל. בבסיס הקיטוב עמדה ההנחה שהעמים נחלקים חצי-חצי, בחלוקה מעמדית, תרבותית וגזעית. כדי לנצח אין צורך לשכנע מתנדנדים, כי אין מתנדנדים. צריך להיות קיצוני ככל האפשר, כדי להוציא את המצביעים שלך מהבית אל הקלפי ולהשיג קול אחד יותר. זה הכול. 
&nbsp;
זה היה נכון לדמוקרטים ולרפובליקנים. בהשראת הפוליטיקה הזו עלו על המפה מועמדים שהתחרו זה בזה בקיצוניות ובלעומתיות. הקמפיינים היו של שנאה: מי ישנא יותר את הצד השני. 
&nbsp;
אני מאזין בקביעות למארק לוין, שדר הרדיו המקורב מאוד לביבי ולטראמפ. ביום שני, ערב הבחירות, הוא נשא מונולוג ארוך והסביר שאם הדמוקרטים ינצחו, המדינה תהפוך ל”איסלמו-נאצית מרקסיסטית קומוניסטית”, ושהדמוקרטים הם האויב. לא יריב. אויב. זו הייתה הרוח.
&nbsp;
במציאות המקוטבת, הסנאטורים הרפובליקנים פרשו שטיח אדום לרגלי טראמפ ונתנו לו לעשות מעשי שחיתות מכל סוג. הם לא פחדו מהכעס של המצביע המתנדנד, הם פחדו שטראמפ יריץ נגדם מישהו קיצוני עוד יותר מימין. וטראמפ עשה זאת שוב ושוב, בהצלחה גדולה. והנה, הוא התרסק. בפריימריז הוא הריץ מועמד נגד הסנאטור הוותיק מטקסס ג’ון קורנין. המועמד ניצח בפריימריז, אבל הפסיד בקרב הגדול. אין לדעת אם קורנין היה שורד גל כחול בטקסס, אבל דבר אחד בטוח: המועמד של טראמפ, קן פקסטון, היה הגרוע ביותר שהתמודד אי פעם על משרה כזו. נטול כל כריזמה, נואף, מושחת. חומר שאפילו בפריימריז של הליכוד לא היה עובר. ההפסד שלו לדמוקרט ג’יימס טלאריקו היה צפוי מראש.
&nbsp;
עדיין אין לי ניתוח מלא של האירועים, אבל דבר אחד ברור: הענייניות ניצחה. טראמפ לא סיפק את הסחורה בנושא יוקר המחיה. ההחלטות שלו ללכת למלחמה מיותרת עם איראן ולהטיל השכם והערב מכסים על מדינות ידידותיות האמירו את המחירים בסופר. גם הניתוק שלו בשנתיים האחרונות הרחיק ממנו גם מצביעים אדוקים: בזמן שהציבור נאנק תחת יוקר המחיה, הוא היה שקוע בשיפוצים, בתיקונים ובשחיתות. 
&nbsp;
המועמדים של טראמפ הפסידו במדינות שאפילו משוגעים בסדר גודל של שרה נתניהו לא היו מנחשים שמועמד רפובליקני יפסיד בהן. הקמפיין הקבוע, שהדמוקרטים יביאו מקסיקנים שיאנסו את הבנות שלכם, יסגרו את המשטרה, יכניסו סוטים לשירותים במסווה של טרנסים, יהרסו את ארה”ב וינחילו את השריעה - לא עבד. האמריקאים דחו את קמפיין הפחד ואת השבטיות, ודרשו תוצאות.
&nbsp;
להערכתי, הצונאמי הכחול בארצות הברית ישפיע במהרה על העולם כולו. לצערנו, הבחירות שלנו היו כבר לפני שבוע, אבל היי, מסדרים לנו תכף בחירות פרק ב’. אסטרטגים ילמדו מהר מה קרה בארה”ב ויתחילו להעתיק שיטות. השינוי יהיה מיידי. שורה של סנאטורים רפובליקנים, שחשבו שהם חסינים לנצח במדינותיהם האדומות, רועדים הבוקר מהמחשבה על מה שיקרה להם ב־2028. הם יחשבו מסלול מחדש, ינטשו את הטראמפיזם ויתחילו לעבוד באמת למען העם האמריקני. זו פוליטיקה טובה יותר, של עמדות אמצע ושל ביצוע, במקום פוליטיקה של התססה.
&nbsp;
גם “הזווית הישראלית” היא חלק מזה. ישראל איבדה ביום שלישי בלילה נכס אסטרטגי. במונחים צבאיים, זה כאילו הורידו לנו טייסת. לישראל היה עורף דו-מפלגתי בקונגרס, שאפשר לה לתמרן מול נשיאים. לא עוד. בתקופת נתניהו, המנהיג הדגול, ישראל איבדה את הדימונה הדיפלומטית שלה.
&nbsp;
להיות “פרו-ישראלי” היה קלף חזק בפוליטיקה הרפובליקנית. הבחירות האלה הכריעו שבפוליטיקה הדמוקרטית זה קלף רעיל. דברי נתניהו שהחליט “לוותר” על הסיוע האמריקני הם בלוף. בקונגרס כזה, אף אחד לא ייתן לו שום סיוע. סביר יותר שיוטל אמברגו נשק מאשר שיינתן סיוע. איפא”ק מחוקה. אבל מעבר לכך, גם במפלגה הרפובליקנית רואים את התוצאות. היו מועמדים, כמו מייק רוג’רס במישיגן, שבנו על הקלף הזה שיביא להם את הניצחון. הוא לא הביא, ורוג’רס הפסיד לדמוקרט עבדול אל-סייד. המלחמה עם איראן, שישראל דחפה אליה, מאוד לא פופולרית בקרב המצביעים, והנבחרים שלהם יישרו קו מהר מאוד, מתוך הפחד. ישראל צריכה למצוא דרך לספר לעצמה סיפור חדש על הסיבה שבגינה היא חשובה לארה”ב. לדחות את פוליטיקת הקיצוניות כאן ולחסל את הטרור היהודי בשטחים. 
&nbsp;
נתניהו חשב כל השנים שהוא מכיר את ארצות הברית. אולי זו הייתה ארצות הברית של שנות ה־80. הוא זקן, מנותק, לא קורא את המפה, לא מבין מה קרה ולא יבין. חייבים להתקדם.