ב־7 באוקטובר 2023, בבוקר היום הראשון למלחמה, כתבתי: "אנחנו ננצח.

ב־7 באוקטובר 2023, בבוקר היום הראשון למלחמה, כתבתי: "אנחנו ננצח."
לא ידעתי שהמלחמה תהיה ארוכה. לא ידעתי כמה ייהרגו, כמה ייחטפו, כמה משפחות ישבו חודשים מול הטלפון וימתינו לבשורה. ידעתי רק שהתחילה מלחמה, וכתבתי: "בהצלחה למי שמגויס. אנחנו במלחמה אמיתית. תרגיעו את הילדים, הנשים, המבוגרים. אנחנו ננצח. כבר עברנו דברים הרבה יותר קשים." כמה שורות. פשוטות.
אני חושב על 1941. לא כהשוואה, אלא כמדד לעומק של אסון שממנו אפשר לקום.
ב־22 ביוני פלשה גרמניה לברית המועצות. ב־8 בספטמבר נסגר המצור על לנינגרד. בחורף התכווצה מנת הלחם של תושבי העיר ל־125 גרם ליום, אנשים נפלו ברחובות, ובמהלך המצור מתו כמיליון אזרחים.
ובתוך הגיהינום הזה הלחימה לא פסקה. דמיטרי שוסטקוביץ' התחיל לכתוב את הסימפוניה השביעית בלנינגרד הנצורה, ובעיר שרעבה הוא התעקש להאמין שהסוף יהיה ניצחון. באוגוסט 1942 נוגנה היצירה בלנינגרד עצמה, בידי תזמורת של נגנים רעבים, והרמקולים הפיצו אותה גם אל קווי האויב. מי שכתב אותה לא ידע מתי תיגמר המלחמה. הוא ידע רק שהיא תיגמר בניצחון.
הקטע המצורף לפוסט הוא הסיום הטריומפלי של הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ', בביצוע תזמורת שיקגו בניצוחו של לאונרד ברנשטיין: מוזיקה שנכתבה בלב המצור, ובסופה צועדת אל הניצחון.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר אפשר לראות מה שלא ראינו אז. ישראל נפגעה קשה, ואנחנו לא שוכחים אף אחד. אבל מי שקיווה לראות אותנו נשברים טעה. הצבא עמד, והוא נלחם בשבע זירות. המפעלים והמעבדות עבדו, המטוסים המריאו, בתי החולים לא נסגרו, וילדים חזרו לבתי הספר. ב־2025 צמח ההייטק הישראלי ב־8.2%, ויצוא הביטחון הגיע לשיא של 19.2 מיליארד דולר. אלה מספרים קרים, אבל מאחוריהם עומד עם שלא נכנע. אנחנו עם שיודע לקבור את יקיריו, לקום ולנצח.