היא מציינת שהתופעה אינה בהכרח מונהגת ישירות על ידי המדינה, אך מתקיימת ללא התנגדות או פעולה ממשית מצד

היא מציינת שהתופעה אינה בהכרח מונהגת ישירות על ידי המדינה, אך מתקיימת ללא התנגדות או פעולה ממשית מצד הרשויות, ולעיתים משתלבת במסגרת אידיאולוגית של אנטי־אימפריאליזם גלובלי, כלומר ביקורת על ארצות הברית.
יאנג מנג מזהה שלושה מנגנונים מרכזיים להפצת התופעה:
הראשון — עמימות לשונית: כל אלמנט ניתן להכחשה בפני עצמו (“זה רק משחק מילים”, “זה צירוף מקרים”), אך יחד הם יוצרים מערכת ברורה.
השני — גיימיפיקציה: השתתפות בלוטו, סטרימים ודיונים הופכת את הצריכה של רמיזות אנטישמיות למשחק ובידור.
השלישי — מסחור: הסטריאוטיפים אינם רק מילים, אלא הופכים למוצרים, אריזות ושגרה צרכנית.
המסקנה של יאנג מנג היא שבעבר אנטישמיות הייתה טקסט — מאמר, שמועה או תגובה. כיום היא הופכת לממשק: אריזה, לוטו, סטרים, פרס, ארוחת בוקר, שמפו או בדיחה בצ’אט. כבר לא צריך “להאמין” בה — אלא פשוט “להבין” אותה. היא מתפקדת כסיסמה לקבוצה פנימית. בכך היא הופכת לחלק מהשגרה היומיומית — תהליך שהיא מכנה רוטיניזציה: האנטישמיות מפסיקה להיות חריג והופכת לרעש תרבותי יומיומי.
(ואדים אולשבסקי)