פינת התרבות.

פינת התרבות.
הספר "האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב מהווה נכס צאן ברזל של הספרות הרוסית. מדובר על סיפור בו השטן (וולנד) מגיע למוסקבה של שנות השלושים יחד עם פמלייתו. הסצנה להלן מתרחשת לאחר שוולנד ערך מופע בווריאטה (תיאטרון) בו כסף נשפך על הקהל מהתקרה, אך לאחר מכן הפך לניירות פשוטים.

מדובר בפאסטיש, ווריאציה על הסצנה הזאת שכתבתי, ולא בסצנה המקורית.

ביקורו של מנהל המזנון

אנדריי פוקיץ' סוקוב עמד בפתח הדירה הלא-טובה, מועך את הכובע בין ידיו, ועל פניו תערובת מוזרה של פחד ונחישות – כזאת שמאפיינת אנשים ההולכים להתלונן בפני מישהו חשוב מאוד, בלי לדעת בעצם בפני מי.

"הכסף," מלמל לעצמו. "הכסף הארור..."

"אה, מנהל המזנון!" נשמע קול עמוק, ומתוך החצי-חושך של הסלון יצא וולנד, לבוש חלוק שחור עם פרנזים. "בוא, בוא. שמעתי כבר על הצרה שלך. הכסף שקיבלת אתמול מהלקוחות התברר כנייר רגיל, לא?"

"בדיוק, אדוני," גמגם סוקוב. "ולא רק נייר – אלא תוויות של מי נרזאן."

"חבל, חבל," הניד וולנד בראשו, וניצוץ לגלגני נדלק בעיניו. "אבל בוא לא נדבר על דברים עצובים. שב לשולחן – תטעם קצת מהיין ומהאוכל שלנו. קורובייב, תביא כיסא לאורח!"

על השולחן, מכוסה במפת קטיפה כבדה, הופיעו כאילו בקסם – ולמה בעצם "כאילו"? – מנות שגרמו למנהל המזנון להסתחרר: בשר ציד עסיסי, פשטידות עם כמהין, יינות בקנקני בדולח שנצצו באדום ובזהב.

"אל תתבייש," לחש בהמות, שכבר ישב בקצה השולחן עם מפית תחובה בגנדרנות לצווארון.

אבל סוקוב, במקום להתנפל על האוכל, פתאום חייך – בפעם הראשונה כל הערב – חיוך מוזר, כמעט חגיגי. הוא הרים את יד ימין, פרש את האצבעות, ואז לאט, כמו מנצח על תזמורת בלתי נראית, קירב את האגודל והאצבע זה לזה.

האוויר מעל המפה רעד, זרם כמו אדים מעל כביש לוהט בצהריי יולי – ובידו של מנהל המזנון הופיעה חפיסת שוקולד עדינה עם חריטת זהב, ועל השולחן, משום מקום, צלחת עוגות שכל אחת מהן מכוסה בקצפת מסולסלת ומושלמת כל כך שאפילו ראש הקונדיטורים של מלון "מטרופול" היה בוכה מקנאה.

השקט שירד על השולחן היה כזה שאפילו הלה הפסיקה ללעוס את גרעין הרימון שבפיה.

"נו," אמר לבסוף וולנד, וקולו נשמע סקרן באמת, "יש לך הפתעות, אנדריי פוקיץ' היקר. חשבתי שהמזנון של הווארייטה מפורסם יותר בגלל הסלמון בעל דרגת הטריות השנייה שלו ולא בגלל טריקים כאלה."

קורובייב חצי-קם, הוריד את המשקפיים הסדוקים שלו, ניקה אותם והחזיר אותם לאף, כאילו רצה לוודא שהעיניים לא מרמות אותו.

מנהל המזנון, שהסמיק ממבוכה – ולמה להסתיר, קצת גם מגאווה – השתעל.

"אני אסביר, אדוני," פתח, בעודו מניח את השוקולד על השולחן בזהירות של מי שמחזיק אוצר יקר. "זה קרה באביב. הלכתי בערב ליד פח האשפה ברחוב ספירידונובקה, ופתאום אני רואה – חתולה. רזה, מרוטה, עין אחת עכורה, ומסתכלת עליי כאילו היא בודקת אותי מכף רגל ועד ראש, כולל הנעליים. אמרתי לעצמי, בוא אאכיל את היצור המסכן הזה. נתתי לה את שתי חתיכות הנקניק שלי, היא בלעה אותן ואחרי שעה נכנסה אליי הביתה מהחלון ואמרה..."

"חתולה מדברת?" התעורר בהמות, מתכופף קדימה כאילו מדובר בדבר הכי לא מתקבל על הדעת בעולם.

"כן, ממש כך," אמר המזנונאי. "'תודה,' היא אומרת, 'אנדריי פוקיץ', על הטוב-לב, שכבר לא נשאר ממנו הרבה בימינו. לא כל אחד יאכיל חיה רעבה בלי לחשוב מה יוצא לו מזה. ולכן תקבל שתי מתנות.' ומאז," הוא הקיש שוב באצבעות, ואשכול ענבים הבזיק ונחת על השולחן, "הנה, תראה בעצמך."

וולנד נשען אחורה בכורסה, וצל של מחשבה, מעורב במשהו שדמה לכבוד, עבר על פניו.

"מעניין, מעניין..." אמר לאט. "אז חסד שנעשה ליצור פשוט הפך לכוח שלא כל מכשף אמיתי זוכה בו. העולם, אנדריי פוקיץ', בנוי הרבה יותר מוזר משחושבים אצלכם בהנהלת החשבונות."

"נכון מאוד," נאנח המזנונאי, בעודו מניח בפיו חתיכת עוגה שהוא עצמו יצר, עם מבט של מי שסוף-סוף, אחרי שנים של השפלות מאחורי הדלפק, טעם קצת צדק אמיתי.

וולנד שתק רגע, מסובב בין האצבעות הארוכות את רגל הכוס, והיין בפנים התנדנד כמו מים כהים בבאר.

"חתולה מפח האשפה ברחוב ספירידונובקה," אמר לבסוף, כאילו טועם את המילים. "רזה, עם עין עכורה... בהמות, זה לא מזכיר לך משהו?"

החתול, שרגע קודם כרסם חתיכת שוקולד, קפא במקום עם מבט של מי שנתפס בקלקלתו.

"מסיר, סליחה," נהם, מזדקף בעלבון, "יש המון חתולות מרוטות במוסקבה! אני, שתדע לך, הייתי לידך בלי הפסקה כל הזמן וכל הפמליה שלך יכולה להעיד – וגם התמונה על הקיר, אם כבר!"

"אף אחד לא מאשים אותך בכלום," אמר וולנד ברכות המיוחדת שמאחוריה הסתתרה לגלגנות חדה כמו תער. "אני רק חושב בקול על כמה העולם קטן, וכמה יצורים בו יודעים לגמול על טוב-לב... כל אחד בדרך שלו."

עזאזלו גיחך לתוך הכוס, וקורובייב הפנה את המבט לחלון בעניין מוגזם, כאילו דווקא עכשיו קורה שם משהו מרתק במיוחד.

סוקוב, שלא ממש הבין את השיחה הזאת, ניצל את ההפסקה כדי לחזור לעניין שבגללו בא לדירה הלא-טובה מלכתחילה.

"אז מה עם הכסף, כבודו?" שאל, מנגב את השפתיים במפית בזהירות של מי שמפחד להיראות חצוף אחרי ארוחה כזאת נדיבה. "אני צריך לתת דין וחשבון בקופה הראשית."

וולנד הביט בו בהפתעה מסוימת, כאילו השאלה נראתה לו תמימה מדי.

"יקירי," אמר, "וזה בכלל העניין? יש לך ביד כוח שכל ראש מדינה היה מקנא בו, ואתה כל הזמן דואג לדיווח בקופה. בכל זאת..." הוא רמז לקורובייב, וזה, אחרי שחיטט באוויר, שלף משם חבילת שטרות – כסף אמיתי לגמרי, פריך – "הנה לך פיצוי."

"ולעתיד, אנדריי פוקיץ'," הוסיף, מנמיך את הקול ללחישה קטיפתית שמאיזושהי סיבה גרמה לחזהו של סוקוב לחוש צינה, "עצה טובה: לא כדאי לך לספר לאף אחד על המתנה מהחתולה. אנשים היום לא אוהבים דברים שאי אפשר להסביר. הם ימצאו הסבר בעצמם – ותאמין לי, ההסבר הזה לא יהיה נעים לך."

סוקוב הנהן בחיפזון, לוחץ אל החזה את הכסף.

"אל תדאג, אדוני," מלמל, נסוג לעבר הדלת, "אני אדם שקט, לא אספר יותר מדי..."

"ואתה גם בטח סקרן לגבי המתנה השנייה של החתולה," לחש וולנד. "היא סילקה את סרטן הכבד שכבר התפתח אצלך, והיה צריך להרוג אותך בעוד תשעה חודשים."

הדלת נסגרה מאחורי סוקוב עם הקול המיוחד הזה, המבוייש קצת, שבו נסגרות דלתות מאחורי אנשים שיצאו עם הרבה יותר ממה שציפו לקבל. וולנד הניח את הכוס והביט בפמליה שלו במבט שהיה בו משהו כמו שמחה עייפה.

"נו," אמר, "מכיוון שבהמות כל כך סקרן לגבי העבר הקולינרי של החתולה מהאשפה, אני אספר."

החתול איבד מיד כל עניין בסידור השולחן והקשיב, מטה את הראש הצידה ברצינות מוגזמת, כמו ילד שמקשיב לסיפור מעשייה.

"החתולה הזאת," המשיך וולנד, "היא לא באמת חתולה, אלא שד מהסוג שמופקד על עניינים פעוטים ותמיד נשאר בצל. השם שלו – אם אפשר לקרוא לזה שם – גרגרנוס, והתפקיד שלו הוא לשוטט בין פחי אשפה וכניסות בתים בכל עיר בעולם, ולצפות באנשים ברגע שאף אחד לא רואה אותם."

"איזה שעמום," העיר בהמות בחמלה בלתי רגילה. "אני הייתי מת מתפקיד כזה תוך שבוע."

"אל תפריע," אמר וולנד בלי כעס. "אז ככה: לא באולם טקסים, לא בקבלת פנים, לא מול עיתונאים וקהל – אלא דווקא שם, ליד פח האשפה, בחושך, כשהאדם בטוח שאף אחד לא יזקוף לזכותו את מה שהוא עושה – שם מתגלה מי הוא באמת. עשיר כזה או אחר תורם לעניים בפומבי – וזה לא שווה הרבה, כי כולם רואים. אבל דבר אחר – מנהל מזנון כמו זה, שכל החיים מזג בירה בחוסר והגיש סלמון מסריח, פתאום מתכופף בכניסה לבניין ונותן את חתיכת הנקניק האחרונה שלו ליצור שלא יגיד לו תודה ושלפי כל חשבון הגיוני ימות עד הבוקר עם הנקניק או בלעדיו."

הלה, שעד עכשיו אכלה גרגירי רימון בשעמום, הרימה את העיניים.

"ותמורת זה – מעיין המתגבר של מגדנות?" שאלה בחוסר אמון שהתייחס לא לכישוף עצמו אלא לסיבה שלו.

"וחשבת שמתנות כאלה מחלקים בגלל עיניים יפות?" חייך וולנד בזווית הפה. "גרגרנוס כבר אלפי שנים מסתובב ברחובות הערים, ומתקיים בדיוק מהאכזבה המרה שאדם מרגיש כשהוא מבין שהמעשה הטוב שלו לא יזכה לשום גמול. בדרך כלל ככה זה נגמר: האדם הולך הביתה, כועס על עצמו על הרכרוכיות, וגרגרנוס שבע מהמרירות הזאת. אבל המזנונאי שלנו, כמו שראית, לא התחרט על הנקניק. פשוט המשיך בדרך שלו, שורק להנאתו. וזה, רבותיי, דבר נדיר. גרגרנוס, כנראה, כבר התגעגע למישהו אמיתי, ולכן היה נדיב מהרגיל."

"כלומר," אמר קורובייב לאט, מיישר את המשקפיים הסדוקים, "טוב-לב נחשב לאמיתי רק כשמי שעושה אותו לא חושב בכלל שהוא עושה משהו מיוחד?"

"בדיוק, פגוט, בדיוק," הנהן וולנד, ולרגע קצר עבר בעיניו משהו שדמה לעצב. "אם סוקוב היה חושב לרגע 'איזה בן אדם טוב אני', גרגרנוס היה עובר לידו בלי להניד זנב. חסד, רבותיי, שווה משהו בעולם הזה רק כשעושה החסד לא יודע כמה הוא שווה. ואלה שיודעים מחיר כל דבר – יש למכביר, ולכן אין מספיק חתולות עם מתנות לכולם."

הוא לקח שוב את הכוס והביט בחתול במבט מהרהר.

"חוץ מזה, בהמות, הרי תמיד הייתה בי חשדנות כלפי אנשים כמו סוקוב שלנו. אנשים שנמנעים מיין, מקלפים, ומחברתן של נשים יפות: תמיד משהו חשוד מסתתר בהם. או שהם חולים קשה, או שהם שונאים בסתר את כל הסובבים אותם. והנה, סוקוב המסכן, שכל חייו הצטנף מאחורי הדלפק וחשב שפרישותו מכל תענוגות העולם הופכת אותו לאדם ישר, גילה פתאום שדווקא המעשה היחיד שלא חישב מראש פתח לו צוהר אל השפע."

"מילא יין ועוגות," הפטיר בהמות, כשהוא מתגנב לעבר העוגה האחרונה שנשארה על הצלחת, "אבל לגבי נשים יפות, אני די בטוח שלמנהל המזנון לא היה מושג מה לעשות איתן גם אם היית נותן לו הוראות בכתב."

הוא בלע את העוגה בבת אחת, ניגב את שפמו במפית הקטיפה והוסיף:

"בכל אופן, המסקנה ברורה. בפעם הבאה, מסיר, כשאני מאכיל חיה משוטטת, אני אעשה פרצוף כאילו זה לא ממש נעים לי."