״המלכודת התימנית״ במזרח התיכון דנים בעסקה שמריחה לא רק מנפט, אלא גם מאבק שריפה.

״המלכודת התימנית״

במזרח התיכון דנים בעסקה שמריחה לא רק מנפט, אלא גם מאבק שריפה. דמשק וריאד דנות בשליחת כוח סורי המונה בין 10 ל־20 אלף איש לתימן, כדי להילחם בחות׳ים. מגעים בדרג הגבוה ביותר כבר התקיימו: השבוע קיבל יורש העצר מוחמד בן סלמאן בריאד את נשיא סוריה אחמד א־שרעא.

סעודיה, ששקעה במלחמה נגד החות׳ים, מחפשת בדחיפות ״בשר תותחים״. מבחינתן של המונרכיות במפרץ, ייעודה של סוריה הוא להיות ספקית של שכירי חרב — הלנדסקנכטים של המזרח התיכון. שימו לב: סעודיה, קטר ואיחוד האמירויות אינן ממהרות להשקיע בשיקומה של המדינה ההרוסה ממלחמה, ומעדיפות להתחרות זו בזו על השפעה. במקום השקעות וסיוע, מציעים לסוריה תפקיד של ספקית חיל רגלים.

אין זה סוד שריאד מימנה חלק מהארגונים שלחמו נגד אסד. זרם הג׳יהאדיסטים הזרים לסוריה עבר תחת פיקוחן של שירותי המודיעין של מדינות נאט״ו — וכעת מוצע להפעיל מחדש את אותה שיטה, רק בכיוון אחר. לקואליציה הפרו־סעודית אין חיל רגלים יעיל. החות׳ים מכים אותם בשדה הקרב ומבריחים אותם. ההימור, ככל הנראה, הוא על לוחמים זרים קשוחים מסוריה — יוצאי ״אל־קאעידה״ וארגוני טרור אחרים. לא נמצא להם מקום במדינה הסורית החדשה. אולם הופעתם של לוחמים זרים תוסיף עוד שמן למדורה הדתית של הסכסוך. הוא יקבל אופי עדתי מובהק: לוחמים סונים נגד התנועה השיעית ״אנצאר אללה״.

במקביל, א־שרעא מפגין גמישות דיפלומטית ופרגמטיות. כאשר ארצות הברית הציעה לו להכניס כוחות לדרום לבנון כדי להילחם בחיזבאללה השיעי — למעשה, לטובת ישראל — הוא סירב באופן מזרח־תיכוני טיפוסי, כשהוא מותיר את הדברים מעורפלים. הוא הצהיר כי הוא תומך במשא ומתן ולא בהתערבות צבאית. א־שרעא מבין שמלחמה גלויה נגד חיזבאללה טומנת בחובה לא רק אבדות, אלא גם סיכונים תדמיתיים בקרב תומכיו. בתימן ההימור נמוך יותר — אין שם גורם ישראלי מובהק, ויש כסף סעודי וקשרים ותיקים. הרי א־שרעא עצמו גדל בסעודיה, מה שהופך את העסקה לסבירה יותר. עם זאת, החלטה סופית טרם התקבלה.

וכאן בדיוק הזמן להיזכר בהיסטוריה. לא בכדי מכנים את תימן ״וייטנאם של המזרח התיכון״. בשנות ה־60 נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר, מנהיג התנועה הרפובליקנית באזור, היה חדור ברעיון של ייצוא המהפכה. הוא שלח כוחות לתימן כדי לתמוך ברפובליקנים נגד המלוכנים. סעודיה, מצדה, תמכה בתומכי הכתר. וכך החלה מה שאנו מכנים כיום מלחמת פרוקסי.

נאצר היה משוכנע שישיג ניצחון מהיר. אבל חולות תימן התגלו כביצה טובענית. הכוח המצרי גדל מכמה אלפי חיילים לעשרות אלפים. המלחמה הלא־פופולרית נמשכה חמש שנים. לימים כינה נאצר את המלחמה ״הווייטנאם שלי״. חיילים מצרים נהרגו במארבים בהרים, מבלי להבין למען מה הם נלחמים. כלכלת מצרים החלה להיסדק, והמלחמה עצמה פגעה במעמדו של נאצר בעולם הערבי ולדעתם של כמה היסטוריונים הייתה אחד הגורמים לתבוסה הקטסטרופלית במלחמת ששת הימים ב־1967 נגד ישראל.

כיום סעודיה עצמה מצאה את עצמה בעמדה שבה היה נאצר. החות׳ים תוקפים שדות תעופה ובתי זיקוק סעודיים וחוסמים את יצוא הנפט. ריאד מחפשת מוצא — ומוצאת אותו בדמות שכירי חרב סורים. בערבית כותבים זאת مرتزقة, ״מֻרְתַזַקַה״ — לוחם שכיר.

דבר נוסף בולט כאן. השתתפותה של סוריה במלחמה בתימן מועילה לא־שרעא במידה מסוימת. לוחמים שלא מצאו את מקומם תחת שלטונו נשלחים לווייטנאם התימנית — ובניגוד ללבנון השכנה, יהיה להם קשה לחזור משם. בתמורה הוא מקבל תמיכה כספית, כדי שהמדינה תוכל איכשהו להישאר מעל המים.

בעולם המודרני מתנהלת תחרות לא רק על זרמי גז, נפט וסחורות, אלא גם על זרמי תיירים. לעיתים הדבר אף מעורר מלחמות — כמו בין תאילנד לקמבודיה. אך מתנהלת גם תחרות על זרמי ה״מֻרְתַזַקַה״ — שכירי החרב הזולים. והנתיב התימני בהחלט עשוי להפוך לפעיל. אחרי הכול, זה כמעט כל מה שסוריה הנוכחית מסוגלת לייצא.

(ס. שילוב, פרשן רוסי)