כמה מילים אישיות מהאדמין הארגנטינאי על הפרישה של מסי: יש לי וידוי – אני קודם כל אוהד ארגנטינה.

כמה מילים אישיות מהאדמין הארגנטינאי על הפרישה של מסי:

יש לי וידוי – אני קודם כל אוהד ארגנטינה.

האהבה שלי לכדורגל לא התחילה מבארסה. היא התחילה מהשנייה שיצאתי לאוויר העולם בבואנוס איירס, כ שנולדתי למשפחה שקשורה קשר אדוק לגדול מכולם בזמנו – דייגו ארמנדו מראדונה.
סבא שלי עבד במועדון שבו דייגו גדל, ואמא שלי הכירה אותו עוד כשהיה ילד. מאוחר יותר, דוד שלי, שהיה רואה חשבון, הצטרף אליו לברצלונה כשהוא עשה את המעבר לבארסה שלנו. אבא שלי מספר עד היום איך הוא היה בהלם כשהוא ואמא שלי היו במסיבה בארגנטינה, ופתאום דייגו הגדול נכנס, ראה את אמא שלי, נתן לה נשיקה על הלחי ושאל מה שלומה (תדמיינו את מסי עושה את זה לבת הזוג שלכם היום...).

מילדות שמעתי אינסוף סיפורים על דייגו. אבל לי? לי לא היה את דייגו. לי היה את מסי.

אני לא מתחרה עם אף אחד מאוהביו ברחבי העולם, ואני בטוח שלכל אחד שאוהב או אוהד את בארסה יש את סיפורי המסי שלו. אבל אני לעולם לא אוכל להסביר לכם למה זה מרגיש אחרת כשאתה ארגנטינאי.

אני לא רוצה לדבר על המובן מאליו – על כמה שמסי היה ענק ושלא יהיה עוד אחד כמוהו. אני רוצה לדבר על החיים עצמם.
בחיים עצמם, אשתי גם ארגנטינאית (נפגשנו במקרה בצבא).
בחיים עצמם, אשתי מעולם לא אהבה כדורגל ולא הבינה למה אני צורח מול המסך כשיש גול.
בחיים עצמם, אשתי ואני עשינו טיול שורשים בארגנטינה חודשיים לפני המונדיאל בקטר.
בחיים עצמם, זה מה שגרם לה להבין פתאום על מה כל המהומה.
בחיים עצמם, אשתי ראתה איתי בפעם הראשונה מונדיאל שלם – וארגנטינה זכתה בו אחרי 36 שנים.
בחיים עצמם, אשתי בכתה איתי בגמר וקראה לי מהר כדי שלא אפספס איך כולם רצים לחבק את מסי.
בחיים עצמם, במונדיאל האחרון, כשאני מחזיק בידיים את הבן השני שלי (קוראים לו לאו, על שם סקאלוני כמובן) ומצרים מובילה 2-0, אמרתי לאשתי: "יאללה, בואי נלך לישון, זה נגמר. מעדיף להשלים שעות שינה".
בחיים עצמם, אשתי ענתה לי שאין סיכוי שזה נגמר כי זה המונדיאל האחרון של מסי. היא כבר הבינה את זה טוב יותר ממני.

בקיצור – בחיים עצמם, לאו מסי גרם לבלתי אפשרי לקרות.

החיים עצמם השתנו עכשיו לנצח.
לא נותר לי אלא להגיד תודה.
תודה, ליאונל מסי, על רגעי האושר הכי גדולים בחיים שלי.