זיכרונות מבליירהאוס: כשהאיש שחשב שהוא "מלך אמריקה" נשאר מחוץ לחדר חיים לוינסון לפני שנה הזדמן לי לטו

זיכרונות מבליירהאוס: כשהאיש שחשב שהוא "מלך אמריקה" נשאר מחוץ לחדר

חיים לוינסון

לפני שנה הזדמן לי לטוס ב"כנף ציון" כדי לסקר את ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בוושינגטון. זה היה שלושה שבועות אחרי תום המערכה הראשונה עם איראן. נתניהו טס לחגוג את הישגיה, ולא היה אדם זחוח ממנו באותם ימים. את העיתונות הישראלית הוא השאיר בחוץ, למות מחום (בחיים לא היה לי חם כל כך כמו באותו שבוע בוושינגטון; שם הבנתי סוף-סוף למה הוריי עלו ארצה). את זמנו הוא העביר בראיונות לפודקאסטים תמוהים ולעיתונאי החצר האמריקאים שלו, דוגמת גרטה ואן סוסטרן. אלו היו ימים יפים עבורו: הם לנו בבליירהאוס, המעון הרשמי היוקרתי עם צבא המשרתים ושירותי הכביסה הצמודים. הוא החניף לטראמפ, וטראמפ החניף לשרה בחזרה. איפה הימים ההם, ואיפה המציאות של היום.

כמעט שנה חלפה, וכעת נתניהו מקבל על הראש מדי בוקר מטראמפ – באמצעות הדיווחים של ברק רביד. במשפט אחד ממסיבת העיתונאים האחרונה שלו נחשף הכול: "עוד לא ראינו את ההסכם", הוא הודה. מי היה מאמין שמי שרק לא מזמן נחשב ל"מלך אמריקה" ימצא את עצמו ממודר בצורה כזאת.

שורשי הפורענות נזרעו כבר אז. נתניהו חזר מוושינגטון בתחושה שהוא מלך העולם. הוא נדלק מהאפשרות של מלחמה והתחיל למכור אשליות לציבור כמנהגו. הסבב הראשון של המלחמה הניב הישגים מוגבלים ביותר: הוא לא פגע באופן משמעותי במשטר האיראני, לא הסב נזק בלתי הפיך למערך הטילים הבליסטיים שלו, ולא סתם את הגולל על האפשרות שאיראן תשיג נשק גרעיני.

ניתן היה לנהל מאמץ ממוקד ודיפלומטי להוצאת החומר הבקיע מאיראן, אך במקום זאת נתניהו החליט ללכת בגדול – על הפלת המשטר. מיוני ועד פברואר התנהלה רכבת אווירית לוושינגטון, כולל נסיעה נוספת של נתניהו עצמו, עם תוכניות גרנדיוזיות למהפך בטהרן. טראמפ התלהב; הוא חשב שיוכל לרשום על שמו מהלך היסטורי לדורות. אירועי ינואר באיראן, עם היציאה ההמונית של אזרחים לרחובות, גרמו לשניהם להאמין שזה אפשרי. ואז הגיע ה-27 בפברואר, והמבצע השני יצא לדרך – והסתיים ככישלון טוטאלי. שישקרו לכם כמה שהם רוצים; לכולם ברור כעת שהמבצע הזה נכשל באופן מוחלט.

הטיעון החביב על הביביסטים בימים אלה הוא "מה הייתם עושים אחרת, ומה אתם רוצים מביבי?". זוהי תמצית התרבות שבה ביבי לעולם אינו אשם בדבר – הוא תמיד הקורבן של המציאות, לעולם לא המחולל שלה.

ראשית, יש לדחות את הטיעון הזה על הסף באופן מהותי: אזרחים אינם אמורים לפתור בעיות צבאיות ומדיניות מורכבות. מי שהבטיח "ביטחון מלא" הוא זה שצריך לספק את הסחורה. שנית, במקרה הנוכחי, התשובה היא קלה באופן מקומם: אפשר היה לעשות הכול אחרת.

אף אחד לא כפה על נתניהו לצאת לסבב השני מול איראן. אף אחד לא הכריח אותו לשלוח את תושבי ישראל ל-40 ימים במקלטים, להמיט מכה אנושה נוספת על העסקים, להשאיר שוב ילדים בבית ללא לימודים, ולשלם במחיר כבד של הרוגים ונכים – בלי להשיג דבר בתמורה. זו הייתה החלטה בלעדית שלו, והיא התבססה על שלוש הנחות יסוד, ששלושתן התבררו כמפוקפקות לחלוטין. בכל מדינה נורמלית, שבה הקבינט מורכב מאנשים עם מוח ולא ממלחכי פנכה, היו מנהלים דיונים רציניים, בוחנים תרחישים ומכינים חלופות לחלופות. פה? הכול מתחיל ונגמר בביבי.

ההנחה הראשונה הייתה שהמשטר האיראני עומד על כרעי תרנגולת. נתניהו וגופי המודיעין של ישראל כשלו לחלוטין בניתוח אירועי המחאה של ינואר באיראן. איראן לא נחלשה בעקבותיהם, להפך – המשטר רצח באכזריות כ-30,000 מהמובילים הפוטנציאליים של ההתנגדות. למעשה, זה היה חיסול ממוקד של הנהגת המחאה לעתיד: אין יותר מארגנים או יוזמים, כי כולם נורו בשורות הראשונות. במקביל, ישראל נערכה לפלישה כורדית, הדליפה מראש ובאופן מופקר את דבר המבצע, ואפשרה לארדואן לסכל אותו בקלות. התוכנית הייתה יומרנית ותלושה מלכתחילה – צבא כורדי שיצעד עד טהרן ויכבוש אותה. לתוכנית הזו לא הוכנה שום חלופה, וכשהיא קרסה, האסטרטגיה כולה קרסה איתה.

ההנחה השנייה הייתה שאיראן לא תעז לסגור את מצר הורמוז. הניתוח הישראלי התבסס על הקונספציה שאיראן לא תרצה לפגוע במקורות ההכנסה של שכנותיה וחברותיה. בראיון לתוכנית "60 דקות", נתניהו אף הודה במפורש שהם פשוט לא לקחו את התרחיש הזה בחשבון. מדובר באיוולת אסטרטגית. כל פרשן שמכיר את המשטר האיראני אומר כבר שנים שברגע שהם ירגישו את החרב מונחת על צווארם, הם יעשו הכול כדי לשרוד – כולל תקיפת מתקני הנפט של שכנותיהם כדי להכאיב לאמריקאים. מכיוון שהמהלך הזה לא נחזה מראש, לא הוכנה לו שום תגובה צבאית הולמת. מחיר הדלק בארצות הברית זינק, הציבור האמריקאי התחיל להתמרמר על כך שהוא שוב משלם את מחירה של מלחמה מזרח-תיכונית, ואיראן ניצלה את הגל הזה עד תום.

https://t.me/yediotnews25