עם כישלון תנאי הפסקת האש במרץ 2025, ומיד לאחר כניסת רא״ל אייל זמיר לתפקיד הרמטכ״ל, הלחימה ברצועה חזר

עם כישלון תנאי הפסקת האש במרץ 2025, ומיד לאחר כניסת רא״ל אייל זמיר לתפקיד הרמטכ״ל, הלחימה ברצועה חזרה בעצימות גבוהה, עם פעולות ביתור חדשות בדרום הרצועה במבצעי ״עוז וחרב״ ו״מרכבות גדעון״. הרעיון הכללי של המבצעים, כפי שהוצהר על ידי בכירים בדרג הצבאי והמדיני, היה יצירת תנאים להסכם להשבת כלל החטופים שנותרו ברצועה. פעולות הביתור הביאו למצב שבו אזורים מתוחמים פונו כמעט לחלוטין מאוכלוסייה, והטיהור הרוחבי התחיל לתפוס תאוצה. במהלך פעולות הביתור חוסל בבית החולים האירופאי מחליפו של מחמד דף, מחמד סינואר, אחיו של יחיא. עם זאת, המבצע האחרון לא הביא ליצירת תנאים להסכם.

במאי 2025 החל פרויקט הפעלת מתחמי חלוקת סיוע הומניטרי ישירות לאזרחי רצועת עזה באמצעות ארגון GHF, שעד תום הלחימה העצימה חילק מיליוני מנות לאזרחים.

במקביל לכך, באופן לא רשמי עד היום, ישראל החלה לתמוך במיליציות אנטי-חמאס ברחבי הרצועה, שיוצרות סוג של אלטרנטיבה אזרחית לאזרחי הרצועה המעוניינים לעבור לצד שלהן. הן יושבות בצד שנשלט על ידי צה״ל, והן מבצעות פשיטות לתוך שטח חמאס מפעם לפעם כשהן קוראות תיגר על שלטון החמאס.

עם ההבנה כי יש להמשיך בלחימה, כשחמאס אינו מתגמש בדרישותיו, צה״ל הוציא לפועל את מבצע ״מרכבות גדעון ב׳״, שהתמקד בעיר עזה. אזורים נרחבים בעיר טוהרו בזה אחר זה, ומגדלים רבים בה הופלו.

ב-9 בספטמבר תקף חיל האוויר כינוס של בכירי חמאס בעיר דוחה בקטר. התקיפה נכשלה. בעקבות ההבנה כי המשך הלחימה יביא למצב שבו העיר עזה תהפוך לרפיח ב׳, ולנוכח לחץ אמריקאי בתמיכת מדינות ערביות ומוסלמיות, חמאס וישראל הסכימו לתנאים החדשים של הפסקת האש, על בסיס תכנית 21 הנקודות לסיום המלחמה. ב-10 באוקטובר נכנסה הפסקת האש לתוקף, וחמאס שחרר את כלל החטופים החיים האחרונים שנותרו ברצועה. במהלך החודשים שלאחר מכן הושבו לישראל גם שאר גופות החטופים שנרצחו במתקפת הפתע ובשבי. צה״ל, בתורו, התארגן מחדש על הקו הצהוב, עם אחיזה ב-53% משטח רצועת עזה.


רצועת עזה פוסט הלחימה העצימה

מאז עבר המצב הביטחוני למתכונת הדומה לזו שראינו בלבנון אחרי מבצע ״חיצי הצפון״: חופש פעולה לסיכול איומים ולסגירת חשבונות. יותר מ-2,500 מחבלים שפלשו לישראל בשמיני עצרת/7 באוקטובר או שהחזיקו בחטופים חוסלו, והחשבון עם הנותרים ייסגר בהקדם. במקביל, צה״ל מסכל איומים על בסיס יומיומי באופן חופשי יחסית.
זו השגרה של 2026.

כוחות צה״ל דחקו שוב ושוב את הקו הצהוב, ושיעור האחיזה בשטח עלה לכ-62% מכלל הרצועה. צה״ל אף מקבע את הקו הצהוב באמצעות מכשול פיזי לאורך כל החזית, שנועד להגן על המוצבים הקדמיים ברצועה ולבלום התקרבות של גורמים עוינים. כ-98% מכלל המבנים שעמדו בחלק הישראלי של הקו הצהוב שוטחו. בית חאנון, רוב בית לאהיא, ג׳באליא, שג׳אעיה, עבסאנים, ח׳זאעה, קרארה, מזרח ח׳אן יונס וכל רפיח לא קיימים יותר.

בשאר השטח חמאס ממשיך להשליט את כוחו על האוכלוסייה האזרחית, מגייס צעירים לשורותיו ומחמש אותם. הארגון לא הראה עד היום כוונה לוותר על הנשק. בהתאם לתכנית 21 הנקודות, כוחות בינלאומיים אמורים ליטול חלק בניהול האזרחי של רצועת עזה בשטח שבו צה״ל אוחז. אך התכנית מתקדמת בעצלתיים, במידה רבה משום שחמאס מסרב לוותר על נשקו. כ-50% אחוזים מהמבנים עוד עומדים, בייחוד בעיירות מרכז הרצועה, מרכז ומערב ח׳אן יונס והעיר עזה בצפון.

נסכם עתה את היעדים שהוצהרו ואת מצבם היום:

1. מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית והשלטונית ברצועת עזה – חמאס עדיין מפגין יכולות שלטוניות בתחום ביטחון הפנים, אבל יכולתו הצבאית היא כעשירית מזו שהייתה לו ערב המלחמה כשהפיקוד הבכיר עם הניסיון חוסל ברובו.
2. השבת החטופים והנעדרים הביתה ומאמץ מרבי לפתרון סוגיית בני הערובה – כלל החטופים, החיים והנרצחים, כולל אלה שנמצאו ברצועה לפני המלחמה, הושבו למדינת ישראל ולמשפחותיהם.
3. הסרת איום הטרור מרצועת עזה, כך שלא תהווה עוד איום קיומי או ביטחוני על ישראל – איום הטרור עדיין קיים. חמאס שיקם, גם אם בהיקף מצומצם יותר, יכולות ירי תמ״ס, הקים מחרטות חדשות לייצור נשק מקומי ואף מצליח לבצע הברחות מסיני.
4. הגנה על גבולות המדינה ואזרחיה – צה״ל אוחז בשטח שמרחיב את אזור החיץ בין מרכזי הכובד של חמאס לבין יישובי העוטף ובכך מגן באופן זמני על היישובים.