התגובה הכללית של הישראלים לסרט נז"א היא סימפטום מרתק למידה שבה הכל השתנה כאן לטובה מאז המלחמה בנוגע לסוגיות מוסר הלחימה.
אני זקן מספיק כדי לזכור איך כולם בארץ התלבטו (בלב אינתיפאדת אל אקצא) מי צודק: הטייסים הסרבנים של מכתב הטייסים או מפקד חיל האוויר החצוף והנאצי דן חלוץ שאומר שזו רק מכה קלה בכנף לחסל מחבלים מהאוויר בתוספת נזק אגבי קל.
ובכן, אם אביב גפן בא ואומר על הסרט נז"א:
"שרתי מעל קברים של משפחות שלמות שנשחטו, וחיילים שמתו כי שמרו על טוהר הנשק. הם כבר לא יזכו למחוא כפיים לסרט של יובל אברהם. הם נמצאו עם ידיים קשורות"
אז כנראה שאנחנו במקום קצת אחר וקצת שפוי יותר.
באופן כללי, תחשבו בעצמכם כמה מעט קולות פנים ישראליים נשמעו לאורך המלחמה כולה בהקשרים האלה. תחשבו על כך שלמרות הקמפיין של הגרפיטי בכבישים ובתקשורות ובאקדמיה לסרב לפשעי המלחמה הנוראיים של הטיהור האתני שאנחנו מבצעים בחזיתות השונות, לא היה אפילו מקרה מתועד אחד של לוחם שמסרב להשתתף בלחימה מטעמי מצפון.
הישראלים בריאים ממה שנדמה. או לפחות הבריאו יותר ממה שנדמה.