סגירת החשבון הראשונה.

סגירת החשבון הראשונה. שריקת הסיום , והתמונה של מסי נופל על הברכיים לבדו ומתייפח, חקוקה לכל ארגנטינאי ,ולא רק, בזכרון. בזמן שכל הנבחרת רצה אליו ומרימה אותו באוויר. התואר הראשון אחרי 28 שנות בצורת. המשא הכבד הוסר מהכתפיים.

אבל השיא המוחלט – הסימפוניה של חייו – חיכה בלוסייל, קטאר, 2022.

הגמר הגדול ביותר ששוחק אי פעם. דרמה תנ"כית שבה אמבפה כופה שוויון שוב ושוב, כשהשדים של 2014 חוזרים לדפוק בדלת. אבל הפעם, מסי של 2022 סירב להוריד את הראש. הפנדל המכריע של מונטיאל פוגש את הרשת, ומסי שוב נופל על הברכיים, רק שהפעם עם חיוך קטן של מי שסיים את המשימה שלשמה נשלח לעולם.
כשהוא עטה את הבישט המסורתי, חייך אל הגביע, נתן לו נשיקה אחת גדולה מהחיים, כזו שאנטונלה עלולה לקנא, והניף אותו אל שמי הדוחה, לא היה זה רק ניצחון ספורטיבי. זה היה רגע שבו ההיסטוריה עצמה עצרה את נשימתה ויישרה קו עם הצדק.

המורשת

עכשיו, כשהמספר 10 תולה את חולצת הפסים של האלביסלסטה בפעם האחרונה, המסע הושלם.

הילד שהיה צריך להילחם על אהבת המולדת שלו עוזב אותה כשהוא לא רק הגיבור שלה, הוא הנשמה שלה. הוא הוכיח לעולם ולפקפקנים מהבית, שגדולה אינה נקודת מוצא של גאונות מולדת, אלא היכולת ליפול שבע פעמים, לקום בפעם השמינית, ולהביא איתך אומה שלמה הישר אל גן העדן.

אני בטוח, ואפילו רוצה, שלא יהיה כמוך בעתיד.

אהדתי בארסה ואותך מגיל קטן ובכל מונדיאל היו שתי נבחרות שרציתי בשמחתן, אחת זו ספרד כי אני בלאוגרנה, והשניה בגללך, השמחה ושברונות הלב שהיו לי בלילות כששיחקת בלבן כחול ילוו אותי כל חיי, ואיך שאני מכיר את עצמי הם ילוו גם את בניי ונכדיי.

אם לא אשקר, לא אוכל לאמר שפקפקתי בכך לקראת מונדיאל 26, חשבתי שהדרייב נעלם, חשבתי שהיכולת דעכה עד מאוד, חשבתי שחובת ההוכחה נסגרה.
טעיתי.

אוי כמה טעיתי.

והאמת שגיליתי כמה טעיתי די מהר, בשער הראשון והמפחיד מול אלג׳יריה, הבנתי שאתה לא בא להעביר זמן, אלא לקחת מה ששלך ולהראות לכולם מי אתה, ובדיעבד להכפיל לאבא שלך את החלום.

לעולם לא אשכח אותך.

לעולם לא אוכל לצפות באותה הדרך למונדיאל.

לעולם לא אפסיק לחפש אותך באחרים.

ולעולם לא אראה באותה הדרך את המספר 10.

להתראות דיוס!