אפס.

אפס. פשוט אפס.
מצד שמאל: דרייק, ראפר יהודי שעשה קליפ בבית כנסת ובו חגג בר מצווה. הוא היה הפסקול שלי במשך שנים, וגם אחרי שקנדריק ניגב איתו את הרצפה עדיין נשארתי איתו.

מצד ימין: המפיק על די־ג׳יי חאלד, ערבי־מוסלמי שהוריו הגיעו מרמאללה.

אחד מהם בחר בצד של עזה, חתם על עצומות נגד ישראל, ובשיר החדש שלו אפילו מתפלל למען עזה.

השני, למרות שמגדירים אותו פלסטיני, מסרב להגיד “Free Palestine”, מסתובב עם ישראלים ולא נכנע ללחץ לבחור צד. (הרבה כבוד לאחי אבי חיאייב , התכשיטן שמביא את כל הראפרים לצד שלנו ) ואפילו כשהוא סופג גינויים לא מתקפל .

עכשיו תנחשו מי עומד איתנו: היהודי האמריקאי־פרוגרסיבי, שסופג ביקורת אנטישמית בגלל יהדותו
או המוסלמי עם החברים הישראלים שמסרב לצעוק “Free Palestine”?

לא קשה.
דרייק הוא יהודי פרוגרסיבי וגלותי שיורק על השורשים שלו ומוכן למכור את אמא שלו הזהות, הדת והכבוד שלו כדי להתחנף לקהל שממילא, מאז שקנדריק ניגב איתו את הרצפה, כבר לא סובל אותו.

לא פעם אמרתי שהאויב הגדול ביותר של ישראל הוא היהודי הגלותי הפרוגרסיבי שמתבייש להיות יהודי.