השרה סטרוק: היום לפני חצי יובל שנים נרצח השר רחבעם זאבי הי"ד, ע"י מחבלים בני עוולה, ולראשונה ניתנה לי הזכות לייצג את הממשלה באזכרה הממלכתית לזכרו.
כתמיד, לא יכולתי שלא להיזכר בשיחת הטלפון האחרונה שלנו, שעסקה בהחלטת הממשלה להחזיר לרשעות הפלסטינית את גבעת אבו סניינה החולשת על ביתי, שממנה ירו עלינו כל יום, וכל היום. השיחה התפתחה לויכוח נוקב סביב השאלה האם גנדי - אז שר התיירות - יכול להישאר בממשלה, או חייב לפרוש ממנה.
להפתעתי, גנדי, שהתנגד מאד להחלטה הנוראה הזו, לא היה בטוח שאני צודקת, וניסה להסביר לי, מנקודת מבטו, למה יועיל יותר שהוא דווקא ישאר בממשלה, כדי לנסות להשפיע מבפנים על דרכה בהחלטות הקריטיות הבאות. גנדי התלבט מאד. אני בכיתי מאד, זעקתי בכל לבי, לא הבנתי אז מה יש כאן להתלבט.
השיחה הקשה הסתימה בטריקת טלפון. זה היה קשה מאד עבורי, כי אהבתי את גנדי, הערכתי אותו מאד, הייתי אסירת-תודה לו על פעולות רבות שביצע, ועל העמדות הברורות שהביע. מאד לא רציתי לצער אותו. אפילו כבר לא הייתי כל כך בטוחה שאני צודקת והוא לא.
אמרתי אז לעצמי: אנחנו חברים כאלה טובים. עוד יומיים אכנס אליו לכנסת, נשב יחד על קפה, נשלים. אולי הוא צדק, אולי אני צדקתי. יהיה בסדר..."
לא זכינו, גנדי נרצח לפני שהספקנו להשלים... היום, כשרה בממשלה ובקבינט אני מבינה את הדילמה הקשה של גנדי: האם להוביל ולהשפיע מבפנים? או מבחוץ?
גנדי התמודד עם השאלה הזו בגבורה, באצילות, בנאמנות גדולה, מתוך אמת פנימית שבערה בו והובילה אותו.
מידי שנה, ביום האזכרה, כשאני מגיעה לחלקת הקבר שלו, אני מבקשת סליחה על המריבה ההיא, והשנה זכיתי גם לעשות זאת כנציגת הממשלה.
יהי זכרו של גנדי הי"ד ברוך, תהי דרכו נר לרגלנו, ויהי רצון שהקב"ה ישלח לנו עצה טובה ויסייע לנו למצוא את הדרך הנכונה, לשרת את עם ישראל ומדינת ישראל נאמנה.