אנטישמיות 3.

אנטישמיות 3.0 בסין
התחלתי לצפות בסדרה הסינית „עץ הזית הלבן” (2025) המבוססת על ספרה של ג’יו יואה סי. לא יודע אם אסיים אותה, בכל זאת 38 פרקים זה לא עניין של מה בכך. אבל זו סדרה חביבה על אהבה בין הגיבורה העיתונאית סונג רן לבין המתנדב־חבלן לי זאן. העלילה מתרחשת במדינה בדיונית במזרח התיכון שבה מתנהלת מלחמה.
עם זאת, הסדרה כמעט אינה מתמקדת בקונפליקט עצמו — מי צודק ומי אשם באותו מזרח תיכון. המלחמה היא פשוט רקע לסיפור האהבה.
ובכל זאת, בביקורות הצופים ערכו הקבלות בין הסדרה לבין האירועים האמיתיים בעזה, והותירו כמות גדולה באופן מפתיע של תגובות לא רק אנטי־ישראליות אלא גם אנטישמיות.
ייתכן שהשלטונות הסיניים אינם מתזמרים זאת בהכרח. אך במערכת שבה האינטרנט מנוהל ומצונזר באופן מיידי ונוקשה, עצם קיומו של תוכן אנטישמי המוני מעיד לכל הפחות על סובלנות פוליטית, ולעיתים אף יותר מכך: התקשורת הממלכתית עצמה משכפלת דפוסים של “שליטה יהודית” כביכול על הפיננסים והפוליטיקה האמריקאית.
בסין לא הייתה קהילה יהודית משמעותית, ולכן גם לא היה בסיס לחיכוך עממי יומיומי. לא הייתה אנטישמיות אירופית קלאסית — לא כנסייתית, לא גזעית ולא פוגרומיסטית. היו דווקא סטריאוטיפים בכיוון הפוך: הערצה לחוכמה יהודית, להשכלה, לפרסי נובל וליכולת להרוויח כסף.
אבל דווקא כאן מסתתרת הבעיה. הסטריאוטיפ ה“חיובי” מתהפך בקלות לסטריאוטיפ שלילי. מ“יהודים חכמים ומצליחים” ל“יהודים שולטים בפיננסים ובאמריקה” — זה רק צעד אחד.
ההיסטוריה של שנגחאי ממחישה היטב את ההבדל בין סין לאירופה. בסוף שנות ה־30 כ־17–20 אלף פליטים יהודים ממרכז אירופה הצליחו להגיע לשנגחאי, משום שעד אוגוסט 1939 לא נדרש ויזה לכניסה לשם. עבור רבים מהיהודים הגרמנים והאוסטרים זו הייתה הפעם הראשונה שבה חיו בחברה שבה לא היה “הבעיה היהודית” האירופית. הם לא היו מושא לחוקים מיוחדים או לשנאה עתיקה, אלא נתפסו בעיקר כזרים — בערך כמו איטלקים, צרפתים או אמריקאים.
בשנים האחרונות אנו רואים עלייה חדה באנטישמיות בעולם, וסין אינה יוצאת מן הכלל. אך המקרה הסיני מעניין במיוחד משום שהאנטישמיות בו צמחה כמעט ללא יהודים, כמעט ללא זיכרון היסטורי של יהודים, וכמעט ללא שפה דתית עתיקה של שנאה.
לאנטישמיות הסינית יש שלושה מאפיינים מעניינים:
הראשון – אנטישמיות ללא יהודים
יהודים כמעט אינם קיימים בסין, ולכן האנטישמיות שם היא בעיקר תיאורטית. זה דומה למקומות כמו סיביר בעבר, שבהם שנאו יהודים בלי להכיר אפילו יהודי אחד.
השני – היעדר בסיס היסטורי
אין מסורת נוצרית־תיאולוגית של שנאת יהודים, אין אידיאולוגיה גזעית אירופית, ואין היסטוריה של קונספירציות אנטישמיות קלאסיות. להפך — קיימת לעיתים אפילו הערצה ליהודים על הצלחתם הכלכלית והמדעית.
השלישי – שפה אלגורית (שפת רמזים)
כולנו יודעים שבמדינות טוטליטריות או מצונזרות מתפתח לעיתים שיח פוליטי באמצעות רמזים. בסין הביקורת הפוליטית נעשית באמצעות הומופונים, כלומר מילים שנשמעות דומה אך נכתבות אחרת. למשל:
细颈瓶 (בקבוק צר־צוואר) נשמע כמעט כמו 习近平 (שי ג’ינפינג)
正腐 (רקוב) במקום 政府 (ממשלה)
זה לא רק ממים באינטרנט — אחת הדוגמאות היא השיר הפופולרי ביותר בהיסטוריה המודרנית הסינית, “השוק בארץ לואוצ’ה” של דאו לאנג, שזכה לפופולריות עצומה בדיוק בגלל ניסיונות לפענח מהי אותה “ארץ לואוצ’ה” — האם זו סין? או עולם מטאפורי?
כלומר, הסינים אוהבים חידות לשוניות מסוג זה. זהו מרכיב מרכזי בתרבות הסינית המסורתית והמודרנית.
לכן, גם אנטישמיות בסין מופיעה לעיתים דרך שימוש באותם מנגנונים לשוניים של רמזים והומופונים.
כך למשל עוררה תשומת לב רבה חנות חטיפים חדשה בשם Youtairen Official Snack Foods Shop.
השם 鱿太仁 / Youtairen נשמע כמעט כמו 犹太人 / yóutàirén — “יהודים”.
כאשר התו הראשון 鱿 משמעותו דיונון. כלומר, “יהודים” הופכים למשחק מילים עם מאכל ימי.
סנסציה נוספת הייתה אריזת דיונונים מיובשים בשם Xihai, שנשמע על פי פרשנויות כמו “זיג הייל”. על האריזה הופיע הכיתוב “חתוך לרצועות” שנכתב עם התו 丝, אשר חלק מהמשתמשים טענו כי מזכיר חזותית סמל של האס־אס.
בהמשך השיקה אותה חנות מוצר נוסף — “לחם של מיליון מארק”, התייחסות לאינפלציה ההיפרית ברפובליקת ויימאר, שבה האשימו יהודים.
אלמנט נוסף ומטריד היו פרסים בלוטו: אחד מהם נקרא Youtai Jizhong Ying — “מחנה ריכוז יהודי”. פרס נוסף היה סבון, רמז למיתוס לפיו יהודים הומרו לסבון במחנות הריכוז.
בנוסף הופיע גם שמפו בשם “אדולף”.
לסיום, לגבי מקור המידע: החומרים נאספו על ידי החוקרת יאנג מנג (杨梦), עוזרת פרופסור באוניברסיטת פקינג, שהקימה קורס על הציוויליזציה היהודית ולומדת יידיש, ומשמשת גם עמיתה במרכז לונדון לחקר אנטישמיות עכשווית. היא מכנה את התופעה “אנטישמיות 3.0”.