בוז'נה רינסקה, אשת אופוזיציה רוסית, כותבת על הסרט האנטי ישראלי בפסטיבל ונציה.

בוז'נה רינסקה, אשת אופוזיציה רוסית, כותבת על הסרט האנטי ישראלי בפסטיבל ונציה. יש שם הרבה שמות שרובכם כנראה לא מכירים. מדובר באנשי תרבות ואופוזיציה רוסים.

"מירניאק" והקרב על ונציה

אנטון דולין, איש טוב ומכובד, כתב שהסרט NAZA היה ראוי לחלוטין להיות מוצג בוונציה.

חברים יקרים, כל כך נסחפתי לעולם הקולנוע, שכנראה עוד מעט אצלם משהו בעצמי. בואו נדמיין: שלוש שנים אחרי ה-24 בפברואר, אני מביימת סרט על הצבא האוקראיני. המפיק אלכסנדר יפימוביץ' רודניאנסקי. ולמה בעצם לא? תנו לחלום! אם כבר להתרסק בפסטיבל ונציה, אז רק בגיבוי של מישהו שיודע לארגן ולממן התרסקות מפוארת כמו שצריך.

אז הגיע הזמן להציג לעולם את יצירת המופת שלנו.

אנחנו מביאים את הסרט לוונציה. האולם מפוצץ במבקרים, מפיקים ונשים בלבוש ערב חשוף-גב, שכבר יודעים מראש שהם עומדים לראות לא סתם סרט, אלא הצהרה חשובה. זה בהחלט הרבה יותר נוח. סרט צריך לראות, ואילו מול הצהרה חשובה מספיק להנהן בהזדהות. ב-NAZA, למשל, הקשיש שלידי נרדם בדקה ה-15. אבל נרדם עם תחושת סיפוק מוסרי עמוקה.

האורות כבים. המסך נדלק.
בחדר החשוך יושב טיפוס בחצי-מסכה. בקול מעוות כדי שה-ГУР (מודיעין הצבא האוקראיני) העקוב מדם לא יגיע אליו, הוא מציג את עצמו כחייל אוקראיני.

את המסמכים הוא שכח ברכב. הפנים מטושטשות. את היחידה הוא לא מזכיר. את שם המפקד הוא לא זוכר. איפה שירת - סוד. מתי שירת - גם כן סוד. עצם השאלה אם בכלל שירת בצבא היא עלבון, וכל מי שמעז לשאול אותה חושף את עצמו מייד כסוכן קרמלין.

לעומת זאת, הוא מספר דברים מסמרי שיער.

לדוגמה, שבתקיפות על מתקני זיקוק נפט רוסיים, ה-SBU (שירות הביטחון האוקראיני) מחשב מראש את הנזק ההיקפי לאזרחים. חמישה הרוגים אזרחים - מקובל. מאה - זה כבר מוגזם, אז לא תוקפים.

ואיך אתם מחשבים?

ככה, החייל לוקח מפית, בטור, אחד מתחת לשני.

אבל לפעמים, הוא מתוודה, אחרי עוד תקיפת טיל בליסטי על קייב, רגש הנקמה גואה בו כל כך שהוא נסחף ולא תמיד מצליח לעצור את עצמו.

וכמה אתם מסוגלים "לחסל" במצב כזה? אני שואלת.

עשרה בערך, עונה המסכה. אבל זה רק אם אני ממש כועס.

מופיע מיסטר X שני. גם הוא במסכה. אולי זה אותו אחד, רק שעבר לכיסא אחר.

מיסטר X מספר שבהפגזה על בלגורוד נהרגו חמישה אזרחים, ועכשיו הוא מרגיש כמו רוצח.

הוא ידע שליד תחנת הכוח גרים אזרחים. ידע שיש שם נשים, ילדים, וגבר עם שקית קניות של "פיאטיורוצ'קה". אבל הוא לא הצליח להתאפק: המטרה הייתה פשוט מפתה מדי.

לאחר מכן מופיע חייל אוקראיני שלישי. גם הוא בחושך. גם הוא במסכה. ואז אני מציגה לו את הקטע הכי מזעזע בסרט.

— ולמה חיסלתם את הטג'יקי, כשתקפתם את מחסן Wildberries? הטג'יקי היה בסך הכל שומר לילה. מה טג'יקיסטן קשורה לעניין?!

החייל שותק ארוכות.

כן, הוא אומר לבסוף. איכשהו לא חשבתי על זה. חבל על הטג'יקי. אבל מי יודע: קשור או לא קשור... גם על מישהו אחר חשבו שהוא לא קשור, ואז התברר שהוא מ"רוסיה המאוחדת". איזה אינסטלטור שלהם במשרד.

בלי שמות, בלי תעודות מזהות, בלי יחידות צבאיות, בלי פקודות, בלי הקלטות שיחות, בלי חוות דעת בליסטיות. רק מסכות, חושך, ועיניים כנות שגם אותן, אגב, לא רואים.

במקביל, המצלמה מציגה חיי כפר שלווים בקרפטים.

אוקראינים חולבים פרה. סבתא נושאת דלי חלב. ילד מלטף עז. הפרה מביטה לעדשה בהבעת פנים של יבגני ציגנוב.

מיליטנטים? ממש לא. בתי קפה בצ'רנוביץ. צעירים יפים שותים פלאט-וייט, צוחקים ומצלמים סרטונים לאינסטגרם. העריכה חסרת רחמים: הנה בבלגורוד שלושה אנשים מתו, והנה אוקראינית מוזגת חלב שיבולת שועל לקפה. הכל ברור. הציניות של המיליטריזם האוקראיני הוכחה מעל לכל ספק.

הפגזות על קייב? אין בסרט. בוצ'ה? אין. מריופול? אין. הפלישה הרוסית כמעט ולא מוזכרת: פעם אחת, בחטף, כמו תזכורת לגשם בתחזית מזג האוויר.

כן, כנראה שרוסיה תקפה שם מישהו, אומר קול קריין מאחורי הקלעים. אבל עכשיו לא על זה מדובר.

על הכל, רק לא על זה.

בסרט יש פרה, קפה, גדי קטן, ואמת מזעזעת על הצבא האוקראיני. יש גם מכתש במקום שבו עמד בית בשבקינו. פעם היה שם בית, עכשיו אין. המכתש לא משקר. במיוחד אם לא מציגים לו שאלות קשות.

המפיק רודניאנסקי מארגן כתבות בעיתונות העולמית המובילה ב"נארימסקי פרבופרוחודץ" וב"זורי פריז'".
המבקרים כותבים שהיצירה "בועטת באומץ אל הקרביים האפלים של המיליטריזם האוקראיני".

אנחנו קוראים לסרט "מירניאק" (אזרח תמים/בלתי מעורב) ומביאים אותו לוונציה.

מה דעתכם, כמה דקות של מחיאות כפיים נקבל? עשרים וארבע דקות? עשרים ושתיים?

ומעניין במיוחד מה יגידו הלא אוקראינים. עם האוקראינים הכול ברור: הם פשוט יכסחו אותנו במכות, וזו תהיה הביקורת המהותית ביותר על היצירה.

מה יגידו האנשים המהוגנים שלנו? הליברלים שלנו? אנטון דולין? אלכסנדר מולוצ'ניקוב? אודסה ריי?

אני מניחה שאנטון דולין, כנציג הכי מאופק וטוב-לב של הקהילה הזאת, יסביר בסבלנות שאי אפשר להסתמך על עדים אנונימיים. שפעולות הצבא האוקראיני נתלשות מהקשר התוקפנות הרוסית. שהיוצרת מוחקת במכוון את קייב, בוצ'ה ומריופול. שמותם של אזרחים כשלעצמו אינו מוכיח כוונה מכוונת לתקוף אזרחים.

הוא יגיד שהטרגדיה משמשת לסחיטה רגשית. שלפרה הקרפטית אין שום קשר לנסיבות התקיפה בבלגורוד. שהעריכה הצורמת, שבה אחרי מכתש בבלגורוד מראים בית קפה בצ'רנוביץ, היא מניפולציה זולה.

והוא יהיה צודק.

אלכסנדר מולוצ'ניקוב, כנראה, יציין שהסרט מוחק את ההבחנה בין התוקפן לצד המגן.

וגם הוא יהיה צודק.

אודסה ריי תגיד שפסטיבל ונציה העניק לגיטימציה לתעמולה במסווה של אמנות.

וגם היא לצערה תהיה צודקת.

ואז אני אתחיל להצטדק.

אבל רודניאנסקי הוא אוקראיני! אני אצעק. - אוקראיני אסלי! האם אוקראיני יכול לביים סרט נגד אוקראינה?! הוא בכנות אומר שאוקראינה מבצעת פשעים כשהיא תוקפת מחסן של Wildberries, כשהיא יודעת שיש שם שומר לילה טג'יקי! אתם לא מאמינים לי, תשאלו את רודניאנסקי. הוא מאוקראינה!

ואז יגידו לי ולרודניאנסקי:

— עופו מהחברה המהוגנת. עפו מהמקצוע. אנשים כאלה כבר לא קיימים בשבילנו.

והם יהיו צודקים.

אבל סלחו לי, הרי במקרה של ישראל זה בדיוק אותו דבר, לא? מה פתאום, זה שונה לגמרי. צריך להבין. הלב יודע להבדיל.