הרצועה שוב הופכת לזירה בעייתית במיוחד.

הרצועה שוב הופכת לזירה בעייתית במיוחד. מה שאנחנו רואים בימים האחרונים ובתקופה האחרונה היא מציאות שקשה להעלות עליה על הדעת. חמאס בגלוי מתאמן לקראת אירוע שובר שוויון של חטיפה או מעשי טבח - ביישובי העוטף. זו לא המצאה, צה"ל מודה בכך בפה מלא. דבר שאי אפשר לקבל אחרי ה-7.10. כמעט 3 שנים אחרי הטבח, האויב שהחל את המלחמה האזורית מתכונן לשחזר את אותם התוכנית של חטיפה ומעשי טבח.

​ידיה של ישראל כבולות מבחינה מדינית, צבאית ומבצעית - חמאס שולח את אנשיו לבדוק את גבולות ההכלה בקו הצהוב - ובישראל הדבר מתקבל ללא תגובה או מכת מנע.

​כמעט 3 שנים למלחמה ועדיין מדברים באותן נוסחאות - הקצבת זמן לתוכנית פירוק הנשק, שכמובן לא תקרה. שם המשחק מבחינת חמאס זה זמן: ובהינתן הזמן חמאס משתקם, מתעצם, ומכין את הטבח והחטיפה הבאים. חמאס חוזר לימי טרם ה-7.10, אך הדבר אינו מתקבל בישראל כנורה אדומה בוהקת.

​הכל החל בעסקה שרקם ממשל טראמפ עם שותפיו האסלאמיים באזור, המכונים "מתווכות". ישראל קיבלה תמורה משמעותית אך מאז הכל תקוע וישראל הולכת אחורה גם מבחינה צבאית וגם מדינית.

​במקום להגיד עד כאן, הקצבנו מספיק זמן, חמאס מפר את ההסכם ומסכן את חייהם של לוחמינו ואזרחינו - הדרג המדיני בוחר מזה תקופה לשחק בחליל של "מועצת השלום". "מועצת השלום" כובלת את ידיה של ישראל ומשחקת את משחקי חמאס ושות' מקטר וטורקיה, זוהי מציאות בלתי מתקבלת על הדעת.
​ההכלה וגרירת הרגליים הן בדיוק התנאים המאפשרים לחמאס להתכונן לאירוע שובר שוויון בדמות חטיפה ומעשי טבח.

​הגיע הזמן לסיים את המלאכה שהתחלנו. אין שום דרך מלבד כיבוש הרצועה ופירוז השטח מנשק, מחבלים, מנהרות ואוכלוסיית האויב - כל גרירת רגליים עשויה לעלות לנו בדם. לא משנה איך ימכרו לנו את המציאות הזו, המציאות היא איך שהאויב רואה אותה. האויב רואה חולשה ומגבלות, הוא אינו מבזבז זמן. אם הדרג המדיני לא יקח יוזמה וישנה את המציאות, אנו עלולים למצוא את עצמנו בעוד כמה חודשים במציאות גרועה בהרבה, וחלילה גם תגובה שתגיע אחרי האסון הבא.

​חננאל אביב