השופטים סולקין, צוף וטונבואה:
״העבירות שעבר הנאשם יוצאות דופן וחריגות בחומרתן. הנאשם מעל באמון המערכת הצבאית; וחמור מכך - באמון החיילים המטופלים על ידו. מעבר לעצם ההתחזות לרופא; מעבר להשתתפות בהכשרות, שעלותן מרובה, מתוך מצג שווא; מעבר לעובדה, שפגע באמון המפקדים ובאמון החיילים – הרי שימש הנאשם, תקופה ארוכה, כגורם רפואי יחיד, במהלך פעילות לוחמתית, והיה אמון על טיפול בפצועים בשטח, חלק ניכר מהזמן – ללא חלופה רפואית אחרת, כל זאת כשהוא איננו רופא ולא הוסמך כרופא מעולם. לא זו אלא, שבחלק מן המקרים אף עשה פעולות, שחרגו מן הפעולות המותרות בשטח, אף אם המדובר היה ברופא מוסמך. אם בכך לא די, היה הנאשם אף אמון על קבלת ההחלטות לגבי כשירותם של הלוחמים המטופלים, והקביעה אם יחזרו ללחימה או ישוחררו לביתם.
פוטנציאל הנזק הטמון במעשיו של הנאשם הוא משמעותי ביותר, ואך בנס הסתיימו מעשיו מבלי שנפצעו מי מהמטופלים, או אף נגדעו חייו של מי מהם, שכן הנאשם טיפל גם בנאשמים, שנפצעו במהלך הלחימה.
הנאשם אף סיכל בקשות של חיילים לצאת מאזורי הלחימה כדי לקבל טיפול רפואי הולם, כל זאת באופן שהיה בו כדי לסכן את בריאותם, את שלמות גופם או את חייהם – כאשר המדובר במי שהם רעיו לקרב.
במעשיו, פגע הנאשם פגיעה קשה באמון הציבור הכללי במערכת הצבאית, ובהיותו חלק מגדוד לוחם – פגע גם בערך הרעות ובחבריו הלוחמים. בנוסף, יש בהענקת טיפול רפואי על ידי מי שאיננו רופא אף פגיעה גם בשלמות גופו של המטופל, בכבודו ובאוטונומיה שלו״.