וודי אלן כבר בן 90 — כותב על אנטישמיות בניו יורק ״אתם יודעים, תמיד חשבתי שהיתרון הגדול ביותר של ניו

וודי אלן כבר בן 90 — כותב על אנטישמיות בניו יורק

״אתם יודעים, תמיד חשבתי שהיתרון הגדול ביותר של ניו יורק הוא שאפשר להיות בה נוירוטי ואף אחד לא ישים לב. בערים אחרות שולחים אותך לפסיכיאטר אם אתה מדבר לעצמך. במנהטן מציעים לך טור במגזין.

אתמול הלכתי לקנות סלמון. דרך אגב, זו כנראה המסורת היהודית היציבה היחידה ששרדה את בבל, את רומא ואת מערכות היחסים שלי עם נשים.

הלכתי ברחובות ברוקלין וחשבתי על המוות. לא מפני שאני פילוסוף — אלא מפני שאני כבר מעל גיל תשעים, אף שבמקור תכננתי לעצור בשבעים.

ופתאום — קהל מחוץ לבית כנסת. בהתחלה חשבתי שמופיע שם פסיכואנליטיקאי מפורסם. בניו יורק אנשים מסוגלים לעמוד שעות בתור רק כדי לשמוע למה אמא שלהם אשמה בהכול. אם כי, למען האמת, יהודים כבר יודעים את זה גם בלי הרצאות.

אבל לא. הם צעקו משהו על ״אינתיפאדה״. ואתם יודעים מה הכי הדהים אותי? כמה אנרגיה יש לאנשים האלה. מאיפה הם משיגים אותה? אני כבר רוצה לכתוב צוואה אחרי שעליתי שתי קומות במדרגות, והם כבר מוכנים למהפכה עוד לפני ששתו קפה כמו שצריך.

מישהו שם צעק משהו על ״דה־קולוניזציה״. אלוהים אדירים. כשהייתי צעיר, ״קולוניזציה״ הייתה כשדודה פרידה השתלטה לנו על הספה לשלושה חודשים וסירבה לעזוב. היום פתאום זו קונספירציה ציונית.

באופן כללי, האנטישמיות המודרנית נעשתה הרבה יותר אינטלקטואלית. פעם אנשים פשוט שנאו אותנו. באופן ישיר. היום כבר לא.

היום איזה בחור עם צעיף, שנראה כאילו הוא כותב שירים על הזקן של עצמו, מסביר לך בעזרת היידגר וניטשה מדוע עצם קיומם של יהודים הוא סוג של אלימות ואיום על האנושות.

ואני עמדתי שם וחשבתי: לפחות בעבר, לאנשים שהרביצו לנו לא היו תארים אקדמיים. היום הפורעים מגיעים עם דיפלומות מאוניברסיטת קולומביה.

ואז בחורה אחת שעמדה לידי אמרה: ״אנחנו נגד ציונות, לא נגד יהודים״. זה כמו שגרושתי הייתה אומרת: ״אין לי שום דבר נגדך. אני פשוט נגד כל מה שאתה אומר, עושה ומרגיש — ובעיקר נגד לשכב איתך״. המשמעות נשארת אותה משמעות.

ואז מישהו צעק: ״הציונים הם נאצים!״ באותו רגע הרגשתי את סבתא שלי מסתובבת בקבר כל כך מהר, שהיא הייתה יכולה לספק חשמל לחצי מקווינס.

דרך אגב, סבתא שלי הכירה נאצים אמיתיים. היא הסתתרה במרתף בפולין עם אדם שהשתעל כל כך חזק, שהגרמנים היו יכולים למצוא אותם רק לפי הצליל של הסמפונות שלו.

והיום איזה ילד ממכללת עילית, שהטראומה הכי גדולה בחייו הייתה שקיבל קפה קר בסטארבקס, מסביר לי מהו פשיזם.

באמת, אני חי בזמנים מדהימים.

היום כולם מדברים כאילו בלעו בטעות ספרייה אוניברסיטאית. אף אחד כבר לא אומר: ״סליחה, אני אידיוט״. לא. היום אומרים: ״אני מבצע דקונסטרוקציה של הנרטיב ההגמוני״.

תקשיבו, אני גדלתי בין יהודים. אנחנו לא עושים דקונסטרוקציה לנרטיבים. אנחנו יוצרים נרטיבים.

חזרתי הביתה והדלקתי את הטלוויזיה — כי אם אתה סובל מחרדה, צפייה בטלוויזיה נשמעת כמו רעיון מבריק. זה בערך כמו לטפל באלכוהוליזם עם מרטיני על הקרח.

ושם היה רוג׳ר ווטרס, שוב מסביר את העולם. מוזיקאי רוק תמיד מפחידים אותי כשהם מזדקנים ומתחילים לדבר כמו פרנואידים שמריחים קונספירציה בכל פעם שהם רואים חתול שחור.

ואז הופיע קניה וסט. אתם יודעים, בילדות שלי לפחות המשוגעים נראו משוגעים. שיער פרוע, מעיל ישן, יונים, שיחות עם פחי אשפה. הבחור הזה פשוט שם מסכה שחורה ואומר שהוא אוהב את היטלר. ואז הבנתי: האנושות עשתה דרך ארוכה — מ״לעולם לא עוד״ ל״בואו נדון בניואנסים״.

והפוליטיקאים? הפוליטיקאים אומרים: ״המצב מורכב״.

לא.

מורכב זה להסביר לאמא יהודייה למה בגיל ארבעים אתה עדיין לא נשוי.

אבל כשקהל צועק ״מוות לציונים״ מחוץ לבית כנסת — זו לא מורכבות. זה רימייק. ורימייק גרוע יותר. בלי תסריט מקורי, אבל עם תקציב עצום לרשתות החברתיות.

ואתם יודעים מה באמת מפחיד אותי? לא הקיצונים. לקיצונים אני כבר רגיל. חייתי בניו יורק בשנות השבעים. אז כבר נחשבת רדיקלי אם לא סמכת על מי הברז ושטפת פירות בסבון.

מה שמפחיד אותי הוא המהירות שבה אנשים רגילים מתחילים להעמיד פנים ששום דבר חריג לא קורה. בני אדם הם יצורים שמסתגלים להכול. אפילו לבחורה יהודייה שמושכים לה בשיער או לנער עם פאות שמסנוורים אותו באור מהבהב.

אנחנו מסוגלים להתרגל להכול. למלחמה. לשנאה. לקפה שעולה תשעה דולרים. האחרון, אגב, קשה במיוחד.

באותו לילה שכבתי במיטה וחשבתי: אולי פשוט לא צריך לתת לבני האדם זמן פנוי. כי ברגע שאנשים משתעממים, הם מתחילים או לנסות להציל את העולם, או להרוג זה את זה, או להקליט פודקאסטים על היתרונות הבריאותיים של מלחמה.

ובכל זאת… אם מחר מישהו יצעד מחוץ לבית כנסת ויצעק על מוות לציונים — אני אצא החוצה. לא מפני שאני אמיץ. אני אדם שפעם התעלף בבדיקת דם. אלא מפני שיהודים קיוו יותר מדי פעמים שהטירוף ייעלם מעצמו. הוא אף פעם לא נעלם. הוא פשוט לובש חליפה, הולך לאוניברסיטה ופותח חשבון בטיקטוק.

אבל קודם… אני אוכל את הסלמון שלי. אני לא רוצה למות על בטן ריקה. אמא יהודייה שלי לעולם לא הייתה מאשרת את זה.״