6:29 שבת, בוקר שמחת תעורר, והשעון הביולוגי מופעל לבד.

6:29
שבת,
בוקר שמחת תעורר,
והשעון הביולוגי מופעל לבד.
איך לא?
וברקע, בעוטף:
תזכורת כואבת ליום הטבח:
תנועה אווירית כבדה
שנשמעת עכשיו היטב,
וצרורות ירי ממסוקי קרב.
כמה חיכינו לרעש הזה באותו בוקר נורא.
3 שנים בדיוק אחרי,
אין פחד ממה שעלול לקרות בשעה הזאת,
יש תחושה נוראית של מועקה כבדה.
ומחשבות על החברות והחברים שאיבדנו.
אלה שנלחמו כמו גיבורים במשך שעות
לבד,
ולא שרדו.
חוסר האונים שלהם, השאלה ששאלו בלי הפסקה (איפה הצבא?) והתחינה לעזרה. שלא הגיעה.
זוכר בעיקר שאני משקר ואומר להם שוב ושוב,
״הם בדרך״, ״תחזיקו מעמד, ״עוד רגע הכוחות כאן״,
מנסה לייצר להם תקווה,
כשהם מסתתרים מתחת למיטה ושומעים כבר את המחבלים צועדים בבית,
אחרים נלחמים על הידית של הממד.
לבד. במשך שעות.
עד שזה נגמר.
סליחה.

אלמוג בוקר