דיווחנו הערב במהדורה המרכזית של ערוץ 14: עסקת הענק הביטחונית המטרידה שנרקמת בין קטאר לארה"ב.
מחלקת המדינה האמריקנית אישרה עקרונית מכירת ארבעה מטוסי תדלוק מסוג בואינג KC-46 פגאסוס לקטאר תמורת סכום עתק של 4.5 מיליארד דולר.
לקטארים אין כיום מטוסי תדלוק, כך שלא מדובר בשדרוג של יכולת קיימת אלא ביצירת יכולת חדשה של זרוע התקפית ארוכה; וכשפותחים את מפת המזרח התיכון, קשה למצוא מדינה אחרת מלבד ישראל שהמטוסים הללו רלוונטיים כדי לתקוף אותה. אם קטאר תרצה, למשל, לתקוף באיראן או אצל שכנתה/יריבתה סעודיה - היא לא זקוקה למטוסי תדלוק.
נכון, למתדלקים יכולות להיות גם מטרות אחרות - למשל, השתלבות בארכיטקטורת ההגנה האזורית בהובלת ארה"ב, אבל אמריקה לא ממש זקוקה לסיוע הזה - יש לה כ-450 מתדלקים ייעודיים משלה; או סיוע בהדיפת מתקפות כטב"מים גדולות באמצעות החזקת מטוסי קרב באוויר לשעות ארוכות; ועדיין - השימוש העיקרי של מטוסים מהסוג הזה הוא לייצר זרוע התקפית ארוכה.
למעשה, הפגאסוס הוא אותו מטוס שנקלט בימים אלה בחיל האוויר הישראלי תחת הכינוי "גדעון", ונחשב לקפיצת מדרגה ביכולות של החיל. יש לו טווח תיאורטי בלתי מוגבל, מאחר שהוא יכול לינוק דלק בעצמו בעודו באוויר; הוא מסוגל, בגרסאות מסוימות, לתדלק עד שלושה מטוסים במקביל, ויכול לשמש כמטוס מטען גדול וכפלטפורמה ללוחמה אלקטרונית. בקיצור - כלי אסטרטגי.
גם המחיר שהקטארים משלמים עבור התענוג הזה מעורר סימני שאלה - 4.5 מיליארד דולר לארבעה מטוסים זה סכום מטורף, גם אם לוקחים בחשבון שהוא כולל מנועי ספייר, חלקי חילוף, מערכות אלקטרוניות וכדומה (לצורך השוואה, ישראל שילמה כ-300 מיליון דולר למטוס). זה מעורר את החשד שיש כאן, אולי, שוחד סמוי לאמריקנים.
על האירוע הזה ישראל צריכה לשים זרקור, אבל חשוב גם להכניס אותו לפרופורציות: חיל האוויר הקטארי, שסובל מבעיות קשות (עד היום, חלק לא מבוטל מטייסיו הם בכלל שכירי חרב זרים, בעיקר מפקיסטן) לא הולך לתקוף אותנו מחר בבוקר; אבל למדנו כבר שאת המגמות הללו צריך לסכל כשהן קטנות - לא בעוד 10 שנים, כשנתעורר חלילה לחיל אוויר קטארי רציני, עם שילוב של צוותי אוויר מיומנים ומטוסי תקיפה מדור 5 לצד מטוסי תדלוק מתקדמים.
העסקה עדיין לא אושרה סופית וזקוקה גם לאישור הקונגרס. ספק אם ישראל תוכל לסכל אותה שם, אבל ברור שהיא צריכה לפקוח עין חשדנית על רשימת הקניות היקרה של קטאר.