במקביל, כלי שיט לא מאוישים סרקו את נתיבי השיט בהורמוז בחיפוש אחר מוקשים ימיים ונטרלו אותם. זה לקח זמן רב - בין היתר, כי היה צורך לשלול איומים שהשמיעה איראן בדבר מיקוש אזורים מסוימים, גם אם לא היה ידוע בוודאות שהם אכן מוקשו - אך בסופו של דבר גם הביצה הזו יובשה במאמץ סיזיפי, והצי החמישי הכריז על הנתיב הדרומי בהורמוז כשטח נקי ממוקשים.
בו בזמן, החלו להתארגן שיירות של מכליות נפט וספינות סוחר שלוו על ידי הצי החמישי בנתיב הדרומי, שקרוב לחוף העומאני. עמוד השדרה של מערך הליווי האמריקני הוא המשחתות מסדרת ארלי-ברק, שמצויידות במערכת המכ"ם וההנחיה המתקדמת Aegis, במגוון טילי יירוט ממשפחת SM שיודעים להתמודד באחוזי הצלחה גבוהים עם כל סוגי האיומים (כטב"מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים). בכמה מקרים, ככל הנראה, המשחתות האמריקניות גם השמידו כלי שיט מהירים של משמרות המהפכה שניסו לתקוף את ספינות הסוחר.
השיירות האמריקניות מפליגות בלילה, עם משדרי AIS כבויים, מה שלא רק מקשה מאוד על האיראנים לאתר אותן, אלא גם גרם לכך שגופי המעקב האזרחיים "פספסו" את התנועה הזו, והמשיכו להזין במידע חסר ושגוי פרשנים וכלי תקשורת שפמפמו את הנרטיב של "איראן הבלתי מנוצחת" בהורמוז.
מלמעלה, מלוות השיירות בכטב"מים ובמסוקי אפאצ'י שמצוידים ברקטות הידרה 70 מ"מ שעליהן הותקנה מערכת ביות בלייזר מסוג APKWS, אשר הופכת את הרקטות "הטיפשות" לנשק מונחה זול ויעיל לציד כטב"מים.
במקביל, התנהל מאמץ דיפלומטי-מסחרי מול חברות הספנות. הממשל האמריקני העמיד ערבויות כספיות לספינות שהסכימו להצטרף לשיירות, וכיסה למעשה את מחירי הביטוח שהאמירו בעקבות התקיפות האיראניות. אינספור שיחות נערכו מאחורי הקלעים על מנהלי החברות ואף עם הקפטנים וצוותי האוניות. בתחילה ההיענות הייתה מוגבלת, אך ככל שההצלחה גברה וניכר שהאיראנים מתקשים יותר ויותר לפגוע בספינות - מספרן הלך וגדל.
נכון לעכשיו, האמריקנים מצליחים להעביר דרך הורמוז יותר משמונה מיליון חביות נפט ביום ממוצע. לכך יש להוסיף עוד כ-1.5 מיליון חביות שזורמות בצינור הנפט שמחבר בין אבו דאבי לפוג'יירה ועוקף את הורמוז; עוד כמות מסוימת של חביות שסעודיה מוציאה דרך הים האדום מנמל ינבוע, אף שכמות זו פחתה משמעותית משיא של כ-4.5 מיליון חביות ביום למספר לא ידוע, בעקבות חידוש התקיפות של החות'ים בבאב אל-מנדב; ועוד כמה מאות אלפי חביות ביום שיוצאות מאזור המפרץ במשאיות דלק.
בסה"כ, מדובר על פי ההערכות על בין 10 ל-13 מיליון חביות ביום ממוצע - עדיין פחות מכ-21 מיליון שעברו בהורמוז לפני המלחמה. אבל לכך יש להוסיף התפתחויות משמעותיות בשוק הנפט העולמי - בראש ובראשונה ירידה בצריכת הנפט של סין, שניצלה את המשבר כדי להאיץ את תהליך הגמילה שלה מנפט; עלייה איטית אך עקבית בתפוקת הנפט בוונצואלה ובארה"ב (מדובר בנפט מסוג שונה מזה שמופק במפרץ, אך הוא עדיין משפיע על השוק העולמי); וככל הנראה גם הלבנת נפט רוסי, למרות הסנקציות שהוטלו על רוסיה בעקבות המלחמה באוקראינה.
כל אלה ביחד מקזזים את רוב האפקט של הורמוז, ולכן, על אף שמחיר הנפט עלה, הוא נע כבר תקופה סביב 95-85 דולר לחבית - רחוק מאוד מההפחדות על 150 דולר וצפונה, ועל "משבר עולמי בקנה מידה של השפל הגדול".
בשורה התחתונה, מלכתחילה ההנחה שארה"ב לא תוכל להתגבר על הסגר הימי האיראני בהורמוז, וששוק האנרגיה העולמי, שידע שיבושים גדולים מזה בעבר והתגבר עליהם (כמו במשבר הנפט של שנות ה-70) לא יצליח להסתגל הפעם למצב החדש, לא הייתה מבוססת. היא התבססה על תעמולה איראנית שניסתה (והצליחה) ליצור מיתוס סביב הורמוז, על כלי תקשורת מערביים שקנו בשקיקה את האג'נדה הזו מאחר שהיא תאמה את האג'נדה שלהם, ועל פרשנים עצמאיים שהתבססו בביטחון מוחלט על מידע חסר ושגוי, ועם הזמן התאהבו בקונספציה של עצמם.
המלחמה נגד איראן טרם הוכרעה - זה יקרה רק כשמשטר האייתוללות ייפול; אבל הקרב על הורמוז, כך נראה, קרוב מתמיד להכרעה - וזוהי נקודת ציון חשובה ביותר בדרך לניצחון במערכה כולה.