כך שברו האמריקנים את הסגר הימי של איראן על הורמוז: המידע שיובא כאן מבוסס על מקורות גלויים ועל שיחות עם גורמים שמכירים מקרוב את התוכנית של סנטקום ושל אדמירל בראד קופר לשבירת המצור; הוא אינו שלם, כי לא הכל ידוע לנו (וטוב שכך), ויש להתייחס אליו בזהירות הראויה.
במשך תקופה ממושכת בנתה איראן מיתוס סביב שליטתה בהורמוז וחוסר היכולת להביס את האסטרטגיה הזו. האמריקנים אכן נתפסו לא מוכנים לסגר הימי, אך להנחה שלא יוכלו להתגבר עליו לא היה בסיס במציאות. היא פומפמה באגרסיביות על ידי המשטר האיראני (שראשיו גם האמינו בה, או רצו להאמין בה) עם דחיפה חזקה של כלי תקשורת במערב בעלי אג'נדה שדחפה לסיום המלחמה, בעיקר מתוך רצון לראות את הנשיא טראמפ נכשל, ופרשנים עצמאיים שהתאהבו בקונספציה של עצמם, והתבססו על מקורות מידע גלויים אך חלקיים - כל זאת בזמן שבסנטקום עבדו מתחת לרדאר (תרתי משמע) בשיטתיות סיזיפית, ושברו בהדרגה ובעקביות את הסגר הימי.
ברמה האסטרטגית, הסגר האיראני התבסס על ההבנה שאין צורך לפגוע בכל כלי שיט שמנסה לעבור במיצר הורמוז - מספיק לפגוע באחוז קטן כדי להרתיע את חברות הספנות, צוותי האוניות וחברות הביטוח מלעבור בנתיב מסוכן. במילים אחרות - כדי לסגור את הורמוז בפועל אין צורך לשלוט בנתיבי השיט במיצר, מספיק לשבש אותם.
האיראנים עשו זאת באמצעות חמישה כלים עיקריים: מכ"מים (בדגש על מכ"מים ניידים), כטב"מים, טילי שיוט, סירות מהירות ומוקשים ימיים.
כדי לפגוע בספינה, שהיא מטרה נעה, חייבים קודם כל לאתר אותה בזמן אמת. בים הפתוח זו משימה קשה מאוד, אך במיצר כמו הורמוז הספינות נדחקות בלית ברירה לנתיבים צרים יחסית וידועים מראש.
הבעיה של האיראנים הייתה שארה"ב הכירה את מיקומיהן של תחנות המכ"ם הגדולות ותקפה אותן בקלות יחסית. על כך, התגברו האיראנים זמנית בטקטיקה מתוחכמת של שימוש במספר גדול של מכ"מים זולים יחסית וניידים, שהותקנו על משאיות.
המשאית הייתה יוצאת לשטח לזמן קצר בלבד, סורקת בעזרת המכ"ם את הים בהורמוז ומאתרת ספינות, בדגש על מכליות נפט. כשהמכ"ם פתוח הוא משדר גלי רדיו שהאויב (האמריקנים) יכול לקלוט ולתקוף באמצעות טילי ARM (ראשי תיבות של Anti Radiation Missiles), שמתבייתים על גלי המכ"ם ו"רוכבים" עליהם למטרה.
לכן, לאחר סריקה ראשונית משאית המכ"ם הייתה מתקפלת במהירות חזרה למסתור, אך בשלב הזה כבר הייתה לאיראנים תמונה טובה של מיקום כלי השיט. גם אם מכלית הנפט הספיקה להתרחק כמה קילומטרים לפני שטיל השיוט או הכטב"מ הגיע לאזור שלה, הוא יכל לאתר אותה באמצעות שיטוט קצר באזור שבו היא "נתפסה" על ידי המכ"ם היבשתי.
לשכבת הגילוי הזו הוסיפו האיראנים תצפיות, מערכות גילוי אלקטרו-אופטיות (מצלמות משוכללות עם זום חזק מאוד שאינן פולטות גלי רדיו, ולכן קשות יותר לאיתור) ומצלמות אינפרה-אדום שמאתרות ספינות על פי החום שהן פולטות. הטופוגרפיה ההררית של מחוז הורמוזגאן ושל האיים במיצר עצמו - כגון קשם, לאראק, אבו מוסא ועוד - אפשרה להציב את המצלמות והחיישנים הללו בגובה רב יחסית, וכך להתגבר על עקמומיות כדור הארץ (במילים פשוטות: לראות רחוק יותר).
בנוסף, אף על פי שהצי הימי של צבא איראן, שהתבסס על ספינות גדולות, הושמד במהלך המלחמה, לאיראנים היה צי נוסף של משמרות המהפכה, שהתבסס על סירות קטנות ומהירות שקשה לאתר. באמצעות הסירות הללו הטרידו האיראנים את כלי השיט בהורמוז וזרעו מוקשים ימיים - בהפשטה, כדורי מתכת גדולים ומלאים בחומר נפץ, שכל שנדרש הוא לגלגל אותם למים מסירה, ולאחר מכן קשה מאוד לאתר אותם.
אל מול הטקטיקות האלה, סנטקום נקט באסטרטגיה של "ייבוש הביצה". הנחת העבודה הייתה שלאיראנים יש אמנם יתירות מרשימה במערכות מכ"ם וחיישנים משלימים, אך בסופו של דבר יש מהם מספר מוגבל. לכן, ארה"ב הוציאה לפועל, באופן שיטתי וסיזיפי, מאות תקיפות מדויקות בדיוק על המטרות האלה.
כשנראה היה שהאמריקנים "תוקפים דיונות" או מטרות משניות באזור הורמוז כדי להימנע מהסלמה באמצעות תקיפות של מטרות איכות בעומק איראן, למעשה התנהל מאמץ אסטרטגי של הצי החמישי ושל חיל האוויר התשיעי (כוחות הים והאוויר של סנטקום) "לעוור" את האיראנים בהורמוז.
בכל פעם שמכ"ם נייד נדלק, אפילו לזמן קצר, והקרינה שהוא פולט נקלטה במערכות של סנטקום - הסתערו עליו מטוסי קרב עם טילי ARM. במקביל, התבצעה סריקה ויזואלית ומודיעינית יסודית של פני השטח, לאיתור מצלמות וחיישנים פסיביים שאינם פולטים קרינה. אט אט, במאמץ סיזיפי שכלל כאמור מאות תקיפות "קטנות", ארסנל אמצעי החישה של איראן באזור הורמוז החל להתדלדל, עד שירד מתחת לסף הקריטי, והאיראנים איבדו במידה רבה את היכולת לאתר ספינות במיצר ולפגוע בהן.