כמה סקרים שנערכו בבריטניה, מראים כי כ-50% מהבריטים לא יהיו מוכנים להילחם עבור ארצם בשום סיטואציה. תוצאות כאלה הן כמעט בגדר גזר דין מוות לאומה הבריטית בטווח הבינוני-ארוך.
גם בישראל, יש מחנה אחד שמוכן להילחם ומחנה אחד שמוכן לשלם כל מחיר כדי לא להילחם. כן, אני מכיר את הסוגיה החרדית בהקשר הזה ולרגע לא מזכה אותם, לא מתכחש לכך ולא מתעלם ממנה - מדובר בבעיה קשה שמחייבת תיקון;
אבל בו-בזמן, במאקרו, בחיתוך בין המחנות של שמאל וימין, כל אדם ישר והגון מבין שמדובר בימין שמוכן להילחם על המדינה, ובשמאל ששואף לעשות כל דבר ולשלם כל מחיר כדי לא להיאלץ להילחם עליה (בהכללה, כמובן, אבל ההכללות הן הכרח חיוני בנושאים כאלה).
על זה הבחירות. אפשר לסלף, להיתמם, לטמון את הראש בחול, להעלות טיעונים צבועים - אבל בסוף אי אפשר להימלט מכך: המחנה שמוכן להילחם על המדינה, מול המחנה שהטיף בלהט לכניעה לאורך כמעט כל המלחמה, ויוביל את ישראל לאבדון בשם ההתמכרות לשקט בכל מחיר.