ככה מתחיל הסיפור.

ככה מתחיל הסיפור. "את קמפיין הליכוד ב2015 ניהלנו ארבעה אנשי נתניהו, על פני שלושה חודשים מתישים. ניר חפץ, ארי הרו, דוד שרן ואני, לצד האסטרטג אהרון שביב. שלושה חודשים שבהם כמעט לא ישנו, חיינו מסקר אל סקר, וספגנו מכה אחר מכה מתקשורת שהתייצבה כמעט כולה בצד השני. עכשיו, סוף סוף, יכולנו לנשום. עבורי זה היה הלילה הראשון מזה חודשים שבו נרדמתי רגוע. איש מאיתנו לא שיער שזה גם הלילה האחרון לאנונימיות. כבר אז, באותו ערב של ניצחון, עלינו כולנו ״על הכוונת״. עוד לא ידענו שבתוך שלוש שנים נמצא את עצמנו, אחד אחרי השני, מוצעדים אל חדרי החקירות ונדרשים, כדי להציל את עצמנו, להפליל בעל כורחנו את האיש שאת ניצחונו חגגנו. שלושה מאיתנו, חפץ, הרו ואני, הפכנו לעדי מדינה." לאחר בחירות 2015, השמאל לא יכול היה יותר להתעלם מהדמוגרפיה הישראלית. האמונה באפשרות הניצחון בקלפי, בדרך הישנה והטובה, נגוזה. ההלם הזה שינה את ההגמוניה הישראלית הישנה והעמיד אותה מול מסקנה כואבת: את ההכרעה כבר לא ניתן להשיג בקלפי. אם הימין למד שכדי לנצח בקלפי צריך לעקוף את התקשורת, הרי ההגמוניה למדה שכדי לעצור את הימין צריך לעקוף את הקלפי. מכאן ואילך החל המאמץ להחליף את השלטון בדרך אחרת, באמצעות הפללתו של מנהיג הימין וסביבתו. וכך הפכו הבחירות לכנסת העשרים, שנראו כעוד נקודת ציון בשרשרת אירועים פוליטיים, לקו שבר. זה היה הרגע שבו המאבק על מעוזי ההגמוניה הפך גלוי ודומיננטי. האקדמיה, התקשורת, בית המשפט העליון, והתרבות שעדיין נחשבה אז מעצבת תודעה. כשמאמץ ההפללה לא הביא את התוצאה הרצויה, הסלימה ההגמוניה במחצית השנייה של העשור, בשנים 2020 עד 2025, למהלכים דרמטיים הרבה יותר: חרם ודה-לגיטימציה מצד אחד, והפעלת כלים משפטיים לנטרול כל ניסיון לשנות את כללי המשחק מן הצד האחר. הרחוב, הזירה התקשורתית ובג"ץ שילבו כוחות בגלוי לשמירה על ההגמוניה. המאבקים הללו הגיעו לשיאם במחאת קפלן, כאשר ארבעים שנות בניין כוח ועשור של מהלכים שהפכו אגרסיביים יותר ויותר, הגיעו לשיאם בתצוגת תכלית שלא הייתה כמוה, ולוואי לא תהיה עוד. ואז הגיעה המלחמה... לרכישת הספר באתר סלע מאיר כנסו ללינק המצורף. sellameir.com/product/%D7%96